הפוליטיקאים הפריטו את הפריימריז

בעת האחרונה, לצד ההכרזות על מערכת בחירות, וברוך השם היו לא מעט כאלה, צצות להן גם מפלגות חדשות כפטריות אחרי הגשם. במערכת הבחירות הנוכחית הקמת המפלגות כבר הפכה לקוריוז של ממש. בכל יום מכריז פוליטיקאי חדש או ישן על מפלגה. מגיע הפוליטיקאי, מכניס את הנתונים למעבד השמות הגנרי, מכניס את הצבעים למעבד לוגואים פשטני ושולף מפלגה חדשה מהניילונים.

לצלילי רעשי המכונות לייצור מפלגות, הכריז לפני כשבועיים עמיר פרץ שהוא מוכן לתת מפלגת העבודה לכל דורש, מלבד מיכאלי כנראה. פרץ יודע שמותג וותיק כמו העבודה, על אף שהוספד לא פעם, יכול להתחבר למכונת ההנשמה ולהתאושש באמצעות כמה מהלכים פוליטיים נכונים, הראשון בהם הוא שפרץ לא יוביל אותו. לכן הלך פרץ והציע בחינם, ואילו חולדאי וניסנקורן חשבו לעצמם כי אם זה בחינם, וודאי הם המוצר והעדיפו להשאיר בצד הדרך עוד רסיס ולהתקדם.

גם עופר שלח, אקס יש עתיד, הקים מפלגה משלו, מפלגה שטרם הגיעה לאחוז שלם בסקרי העיתונות. שלח יכול היה לקחת את מפלגת העבודה או אפילו לרוץ במרצ עם סיכוי לא רע בכלל לכבוש אותה, אבל העדיף פלטפורמה פרטית חדשה מהניילונים. בעוד בכל העולם מקדמים פוליטיקאים אג'נדות ירוקות, רק בישראל הפוליטיקאים עוברים לשימוש במפלגות חד פעמיות. שלח מסביר בכל ראיון כי הסיבה שהקים מפלגה היא שהגיע הזמן שתהיה מפלגה אידאולוגית בגוש בעוד אף מראיין אפילו לא מעלה בדעתו לשאול מדוע לא יכול היה להוביל קו באחת המפלגות הקיימות.

את המתפקדים מחליפים הסוקרים

אי אפשר אלא לקבוע כי המפעל להקמת מפלגות הוא פשוט הפרטה מוחלטת של המוסדות המפלגתיים והפוליטיקה. אם פעם מפלגות היו מוסדות דמוקרטיים בהם מועמד היה צריך להיות פעיל, ללכת לפגישות, לבנות כוח, לקחת חלק בתנועה ולהתברג לרשימה לכנסת באמצעות בפריימריז, כיום השיטה הזאת נתפסת מיושנת.

שיטת ההפרטה היא פשוטה, את המתפקדים מחליפים הסוקרים, הדד ליין של הפריימריז הם יום הגשת הרשימות לכנסת ואת הקמפיין מנהלים אל מול הציבור הכללי באמצעות תורמי על שחותמים על ערבויות להקמת מפלגת חדשה. מהרגע בו היא קמה מתחיל מייסד המפלגה קרב מול הציבור על הנדוניה שכל דמות תוכל להביא איתה אל אותה מפלגה מאוחדת ומרכזית שתקום בסופו של יום. למעשה, ברגעים אלה אנחנו צופים בפריימריז בגרסתם החדשה. כל רשימה מנסה לגייס את השמות הנוצצים ביותר ולשפוך כסף בקמפיין שיעלה את ערכה לקראת האיחוד וסביב השאלה מי יוביל את האיחוד וכמה מקומות כל אחד יקבל בו.

רגע לפני שיוגשו הרשימות הן יתחברו ולפי גודלן בסקרים כל אחד ישתבץ, ישוריין, ירוצ'רץ' ושלל ביטויים מעייפים. דבר אחד הם טרם הפנימו, מפלגה היא גם מעמסה ואחריות. תשאלו את גנץ, שכחול לבן שלו התנפצה לארבע מפלגות (תלם, יש עתיד, חוסן ודרך ארץ) וכל אחת מהן עשתה ככל העולה על רוחה מהיום הראשון. תשאלו את העבודה-גשר-מרצ שהתפוצצה לרסיסים שהתחלקו להם בין הגושים. שלח או זליכה לדוגמא היו יכולים היום לזנק עצמאית בקלילות אל תוך הרשימה של חולדאי, כעת כשיש מפלגה על גבם קיימת הסכנה התמידית שיערקו או יפעילו עצמאות יותר, עצמאות כדוגמאת פעולתיהם של הנדל והאוזר שעלתה לגנץ בתפקיד ראש הממשלה, אך לא רק עצמאות היא בעיה. כשהם סוחבים מפלגה, הם גם לא מגיעים יותר לבד, אלא לוקחים מספר מקומות עבור חברי הרשימה שלהם.

בפוליטיקה המופרטת אין יותר אידאולוגיה, אלא רק חישובים טקטיים מסוג זה. כמה מקומות לוקח לי כל נציג ברשימה, כמה תקציב הוא מביא איתו ואיזה ערך אלקטורלי מביאה כל דמות. פרלמנטרים מנוסים, אידאולוגיה שורשית, פוליטיקאים חריפים. זה העולם של פעם. 

הכותב הוא יועץ תקשורת ודובר מפלגת מרצ לשעבר