קברניטי המדינה עושים פוליטיקה על גב התינוקות

זה היה קרקס אבסורד בחסות הכנסת, שנועד להרגיע את המצפון של כולם. אבל תקנות הפיקוח על מעונות היום שאושרו לאחרונה לא יעזרו לתינוקות ולפעוטות, להוריהם ולצוותים המחנכים. אם תרצו, זו הייתה פארסה שהמחישה עד כמה הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות.

לפני שנתיים עבר בכנסת חוק הפיקוח על המסגרות לפעוטות, וכדי שהוא ייכנס לתוקף נדרשו תקנות שיקבעו בין היתר אילו הכשרות והדרכות יעברו המחנכות-מטפלות, בכמה פעוטות תטפל מחנכת בכל שכבת גיל, תקני בטיחות, פיקוח ועוד.

שר העבודה והרווחה, איציק שמולי, התחיל את הקדנציה שלו עם כל הכוונות הטובות. הוא רצה להוביל שינוי בחינוך לגילאי לידה עד שלוש ושם לו למטרה שזה יקרה במשמרת שלו, אחרי שבמושבי הכנסת הקודמים התקנות לא עברו. אלא שבכדי שזה יתממש, צריך התגייסות ממשלתית - וזה לא קרה.

וכך, בגין המשבר הכלכלי ובגנות האמביציה האישית, הוגשו לאישור הכנסת תקנות מצומצמות. מינימליות בכל ההיבטים, עם תקציב שלא מכסה אפילו חמישית גם מהמינימום הזה.

כשחוק הפיקוח עבר לפני שנתיים הובטח לו תקציב בסך 280 מיליון שקל, שיתפרסו על פני שבע שנים. כלומר, 40 מיליון שקל לשנה. התקציב הזה נועד בעיקר לפיקוח, להכשרות עזרה ראשונה ולקמפיין ציבורי. דובר על כך שכאשר התקנות לחוק יעברו, יתווסף תקציב. אבל, כזכור, אין לנו תקציב מדינה, והתקנות הגיעו לכנסת בלי ארנק. תסתדרו עם מה שיש.

כל גורמי המקצוע, כולל במשרדו של שמולי, הסכימו שהתקנות לא יובילו לשינוי הנדרש, לא יקדמו אותנו למה שצריך ברמה החינוכית, ישאירו אותנו שנות אור מהחינוך לגיל הרך במדינות המפותחות.

משום מה, חברי הוועדה לזכויות הילד, בראשות ח"כ יוסף ג'בארין, דהרו עם הממשלה. במקום להתעקש על סטנדרטים ראויים ומקיפים ועל תקצוב הולם והשקעת משאבים ממשלתית, הוועדה אימצה תקנות שהן בגדר מראית עין של סטנדרטים והעמדת פנים של פיקוח. וזה לא פחות מזלזול בחינוך לגיל הרך.

שערורייתי במיוחד הוא הסעיף העוסק בהכשרות מקצועיות למחנכות-מטפלות. רוב נשות הצוות העובדות במסגרות לפעוטות, המסובסדות והפרטיות כאחד, לא עברו יום הכשרה אחד. הן המבוגרות המבלות עם ילדינו שעות ארוכות מדי יום, והתנהלותן וכישוריהן משפיעים על חייהם ועתידם. הן חייבות לעבור הכשרה לתפקיד המאתגר שלקחו על עצמן.

במקום להתעקש על אישור כל התקנות כבילה אחת, היה אפשר להילחם על תקציב ייעודי לתחום הקריטי הזה. 80 מיליון שקל בשנה לאורך כמה שנים יכולים לסגור את הפער. במקום זאת, הלכו על "תפסת מרובה לא תפסת" - תקנות שנותנות פירורים לכל נושא.

למרבה הצער, ההחלטה שהתקבלה אף תאפשר לבצע את מיעוט ההכשרות שכן מתוכננות בדרך קלוקלת: גם מאשרת לערוך ההכשרה בלומדות מחשב, גם מאפשרת להשלים אותן תוך שלוש עד חמש שנים, וגם לא מחייבת לקיים אותן במוסדות שמתמחים בחינוך לגיל הרך. לא מזעזע?

בנסיבות הללו, לא ברור מדוע שר העבודה וחברי הכנסת לא העדיפו להודות בכישלון ולחפש דרכים יצירתיות יותר למימוש התקנות, ובעיקר למצוא את הכסף הנחוץ.

התקווה היא שאחרי הבחירות יגיעו שר עבודה ושר אוצר שבאמת מבינים שפעוטות חייבים לקבל הרבה יותר ויובילו את השינוי. כי הילדים שלנו חייבים להיות בידיים טובות. 

הכותבת היא מנכ"לית עמותת "121 - מנוע לשינוי חברתי", מייסדת השותפות "בידיים טובות - המטה להשקעה בגיל הרך"