הציבור הישראלי - משרתם של שני אדונים

חדשות לבקרים האחרונים שלנו בישראל, פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא מפלגה, ומתחיל להכריז: "באתי לשנות את המדיניות לטובת האזרחים...".

ומה רע? על פניו, ככל שיותר אנשים יעמידו את עצמם לבחירה כך יגדל הסיכוי שהאזרחים יקבלו ממשלה הדואגת לאינטרסים שלהם. אבל רע. כי יש לנו בעיה אמיתית במשוואה: כמעט כל ראשי המפלגות החדשות והוותיקות מגיעים מאותה אליטה בדיוק.

בעיה זו רווחת בכל מוסדות השלטון שלנו: הגם שנראה כי מתקיים מאבק בין ליברלים לשמרנים על המערכת המשפטית ועל המערכת הפוליטית, בין ימין ושמאל. בפועל - המאבק אינו אלא משחק בין שני אדונים כמעט זהים: הגמוניה אליטיסטית אחת.

ומה קורה כשמישהו נשאר מחוץ למשחק?

השאלות החשובות הן מי נשאר בחוץ, מי לא שייך לאליטה, והאם אכן ישנן השלכות מעשיות לבעיה הזו, מלבד תחושת העוול המוצדקת של הקבוצות חסרות הייצוג.

לא מזמן נתקלתי בשלל מדדים השוואתיים בין מדינות. מדד אחד שצד את עיניי באופן מיוחד, נקרא מדד השבריריות. המדד בוחן את מידת הקונפליקט החברתי או הפוליטי הקיים במדינה ואת הסיכוי להתפתחותו של עימות. ישראל, בהשוואה למדינות הסמן אליהן נהוג להשוות את ישראל מבחינה כלכלית, נמצאת בפער עצום ובסיכון ממשי להתפתחות של קונפליקט ועימות חריף.

אנו תופסים את עצמנו כמדינה מפותחת, ומשווים את עצמנו למדינות ה-OECD ולמדינות אירופה, אך האמת היא שבמדדים רבים מדי אנחנו דומים הרבה יותר דווקא למדינות עולם שלישי.

מדד השבריריות כולל מספר מדדי משנה חברתיים, כלכליים ופוליטיים וביניהם: קיטוב חברתי, צמיחה כלכלית, הגירה שלילית, בריחת מוחות, וגם - שימוש של האליטות במוסדות המדינה לשם הדרת קבוצות באוכלוסייה. מסתבר שישראל נמצאת בראש הצמרת בעניין הזה - עם פלגנות אליטיסטית רבה היוצרת קושי בתפקוד הממשל הדמוקרטי. ישראל נמצאת בשורה אחת עם מדינות כמו לבנון, אפגניסטן וקניה ואף מעל מדינות כמו הודו, סין וברזיל.

חשוב לציין לאור האירועים הדרמתיים שהתרחשו בגבעת הקפיטול בוושינגטון, שארצות הברית נמצאת בשנים האחרונות בעלייה מדאיגה במדד האליטה המפלגת ובמדדי קיטוב נוספים. הנתונים עוד לא כוללים את השנה האחרונה, ייתכן ונמשיך לראות עלייה במדדים השונים בייחוד לאור מערכת הבחירות שהייתה מהסוערות שנצפתה במדינה, אשר הביאה למחנאות הולכת וגדלה בין הרפובליקאים לדמוקרטים, ולחשש אמיתי של חלק גדול מהאזרחים מהשלטון.

גם בישראל אנו עדים בשנתיים האחרונות, לעימות פוליטי מהקשים שידעה מדינת ישראל, ארבע מערכות בחירות מייאשות בתוך שנתיים בלבד. רוב אזרחי המדינה חסרי תקווה לגבי שינוי ויציבות שלטונית וחסרי אמון כלפי מוסדות השלטון.

בהיבט החברתי ישראל נמצאת ברף הגבוה ביותר של הקיטוב החברתי. החברה הישראלית ידועה מאז ומתמיד כחברה משוסעת, אך אפילו יחסית לעצמה, נמצאת ישראל בעשור האחרון בשיא שלילי. אנחנו נחשבים לשיאני הקיטוב והפילוג (10 מתוך 10), זוכים לחלוק את אותו מועדון חסר כבוד יחד עם סוריה (9.8) וסודן (10), שאפילו לבנון העוברת מהפכות ענק לא זוכה להיכנס אליו (לפחות נכון למדדים שהתקבלו ב-2019).

בעוד אנו רוצים להאמין שאנחנו לא במקום בו נמצאת ארצות הברית, אי אפשר שלא לחשוש להשלכות הקשות שכבר קיימות בשל המשבר הפוליטי בו נמצאת ישראל ולאור הציונים הגרועים שעולים מהמדדים השונים.

גם המגזר העסקי צריך להיות ער לסכנה האורבת למדינת ישראל - הבועה הכלכלית עשויה להתפוצץ עקב השליטה המובהקת של האליטה והדרתן של קבוצות אוכלוסייה רבות. כך למשל, ברשימת 50 המנהלים הבכירים לשנת 2020 ניתן, כצפוי, למצוא את אותה אליטה השולטת על השוק.

מחקרים הוכיחו כי הגוונה אנושית תורמת באופן משמעותי לרווח הכלכלי של החברה, ועל כן עלינו לשאול את עצמנו, האם אנחנו לא מפסידים הון אנושי שיכול לתרום לחיזוק כלכלתה של ישראל?

האם אנחנו באמת מוכנים לחיות במדינה שבה יש אליטה אחת, שני אדונים, ואוכלוסיות רבות אחרות משרתות אותם?

לנוכחות של אוכלוסיות מגוונות יותר בפוליטיקה, במוסדות השלטון, ובמגזר העסקי, יש חשיבות עליונה אם ברצונה של ישראל למצב את עצמה במקום ראוי יותר בקרב מדינות ה-OECD. לא רק בשביל תחושת הייצוג, אלא בשביל לייצר לכידות חברתית, לחזק את אמון האזרחים במוסדות השלטון, להגביר את תפקוד המערכות והיציבות השלטונית, ולשפר את הכלכלה הישראלית.

פגשתי נשים וגברים ראויים רבים שיכולים לתרום רבות למדינה, אך כרגע הם יושבים בספסלים האחוריים. אני מחכה ליום בו נזכה לראות אותם ואותן בעמדות המפתח של הפוליטיקה, הכלכלה והחברה. כולנו נרוויח מכך רבות. 

הכותבת היא מנהלת מדיניות בתנועת 'פנימה' הפועלת ליצירה של אתוס ישראלי המבוסס על סולידריות, תיקון ותקווה באמצעות פתרונות משותפים