סוף דבר: מי הופיע בתמונה, ומה הקשר לטווס זהב ביידיש?

ליהיא וגרי רכנו מעל המדפסת של בית הקפה. הם התבוננו בתמונות שפלטה: צילומו של סבא רבא גרשון המחבק שני ילדים, ככל הנראה בתקופת השואה, ועוד תמונה – גב הצילום והמספרים הרשומים עליו. קול שירתה של אווה עלה מהמטבח והתחרה בזמזום החרישי של המדפסת, "איז די גאלדענע פאווע געפלויגן אוועק..."

"קטע," הדגישה ליהיא. "זה לא שיר נפוץ. אני בכלל לא הכרתי אותו עד ששמעתי את אווה. טווס הזהב - געפלויגן אוועק. איך יכול להיות שעל הקופסה שמצאנו רשומות המילים האחרונות של אותו השיר בדיוק? יכול להיות....", היא השתתקה פתאום, כאילו נבהלה ממה שרצתה לומר.

"שזאת אווה בתמונה?" גרי השלים את המשפט, והצביע על הילדה. "ומה זה המספרים האלו?" המשיך, "אני נשבע שראיתי כבר את המספר הראשון. 107356!" הוא דחק, "נו ליהיא, מה זה? את הגאונה עם הזיכרון הצילומי".

היא הביטה שוב במספרים. "לא. אני מתה!!!״, קראה פתאום, ״זה המספר שקראת מהיד של ההומלס שלך, נו! זה שהתמוטט והתעקשת להנשים אותו".

"יעקב? לא יכול להיות. יעקב? הילדה בתמונה היא אווה והילד בתמונה הוא יעקב?", שאל גרי. "נראה לי שהגזמנו קצת עם תיאוריות הקונספירציה," אמר. "יש רק דרך אחת לבדוק״, החליטה ליהיא. "אווה, אווה," היא קראה לטבחית. "לא..." ניסה גרי לעצור בעדה.
אבל אווה כבר יצאה מהמטבח, מזמזמת את השיר. "נתראה מחר, גרי'לה מתוק שלי?". גרי הנהן, מסמיק כולו. ״מה רצית, חמודה?" שאלה אווה את ליהיא.

"תקשיבי, אני אשאל ואת פשוט תגידי לי אם אני מגזימה. האחיין שלי ביקר בבית לוחמי הגטאות. הוא למד על השואה ויש לו פרויקט שקשור למספרים שהנאצים קעקעו על היד....".

ליהיא לא הייתה צריכה להמשיך. אווה הבינה מיד. עיניה קלטו את התמונה שעל השולחן, ומיד התמלאו דמעות. "אמרתי לו שהוא חייב לכם. אמרתי לו. הוא לא הקשיב לי!", אווה החווירה, פנתה ליציאה וברחה מהמקום. "טיפלת בזה יופי," פנה גרי בכעס לליהיא. "אווה, חכי!" צעק, ושניהם יצאו בריצה אחרי הטבחית.

"זאת לא אני. זאת לא אני", מלמלה אווה כשהשיגו אותה. "די אווה, די, חכי רגע, בואי נדבר", גרי ביקש. "בוא איתי ותראה בעצמך. זה יעקב. הוא בעייתי בנפש," אווה ניסתה להבהיר, "טרלללה," הראתה עם אצבעה על הרקה.

"אבל מה הקשר בינך ובין יעקב וגרשון?" ניסתה ליהיא בכל זאת למצוא את ההיגיון בכל הסיטואציה. "יעקב הוא אח שלי," אמרה אווה בפליאה, כמו תוהה איך ייתכן שלא הבינה. "וגרשון הציל אותנו. הגניב לנו אוכל. במחנה. בתוך התופת היה שם כמו אבא שלנו. ככה שרדנו. אמר שאנחנו כמו הילד שלו, שהחביא אצל איכר. אחרי השחרור לקח אותנו למחנה העקורים ושם נפטר. אמר שהוא חולה. סיפר שהיה עשיר לפני המלחמה והחביא את הכסף", אווה עצרה לנשום והמשיכה, "בגלל זה נתן לנו צוואה, העביר הכל ליעקב ולי, ואמר שאם נמצא את הילד שלו, נעביר לו". נראה שהווידוי של אווה ביקש להיאמר פעמים רבות, כי כעת לא יכלה לעצור בדבריה.

"אני תמיד חיפשתי את הילד הזה. אבל יעקב קנה ומכר והשקיע. הכסף גדל. אח שלי עשיר גדול. אני אומרת לו, יעקב, תתלבש, תתגלח, תתרחץ. והוא לא מסכים. כמו קבצן מביא גרוטאות הביתה, ישן ברחוב. הראש שלו לא בסדר". אווה שוב עשתה את התנועה הסיבובית עם היד על הרקה. "אנחנו כבר בעצמנו זקנים וחולים. אבל עם האינטרנט, מצאתי בסוף את הילד של גרשון. הוא שרד בסוף עם הפרטיזנים והגיע לקיבוץ. אני אומרת ליעקב -חייבים להעביר את הכסף לרוטים, לנכדים ולנינים, כמו שהבטחנו לגרשון".

"בואו," אמרה, "מהר". היא הובילה את השניים אחריה לדירה בקומה הראשונה בבניין ישן. "יעקב," קראה מהפתח, "הבאתי את גרי, שתספר לו הכל. מספיק משחקים". טריקת דלת נשמעה מאחד החדרים. "אוי ואבוי לי," אמרה, "זה הטריק שלו. תמיד בורח". היא רצה ופתחה דלת שמאחוריה גובבו ערמות של רהיטים וספרים עבשים. בצד הקיר עמדו שלושה מטילי זהב. אווה צעקה "הוא קפץ מהמרפסת! רוצו החוצה! מסביב!". גרי וליהיא הסתכלו זה בזו ורצו לחצר האחורית. צמוד למרפסות עמדו שקיות הניילון הנצחיות של יעקב, ועליהן פתק. "סליחה," היה כתוב. יעקב נעלם.

הם חזרו לדירה ומצאו את אווה יושבת על המיטה בחדר המבולגן, בוכה. ליהיא הניחה יד על כתפה, עד שנרגעה לבסוף. גרי חזר שוב ושוב על כך שהוא אינו מתכוון לדווח לאף אחד על כלום ושאין לה וליעקב מה לדאוג. אחרי כוס תה עם ויסקי של סבתא שרה, היא החלה להסביר. שוב סיפרה ששנים דרשה מיעקב למצוא את בני משפחת רוט ולמסור את הכסף, אבל הוא לא הסכים. מצפונה ייסר אותה, כי גרשון הציל את חייהם והיה להם כאב.

לבסוף החליטה לפעול בעצמה. היא איתרה את גרי, החלה לעבוד בבית הקפה ואז התאהבה בו. "אתה כמו הילד שאין לי", לחשה וגרי דמע וחיבק אותה. ואז גמרה אומר לפעול נגד אחיה. הבעיה היתה שיעקב היה מתוחכם והשתמש בכמה חשבונות בנק ומחבואים ברחבי העולם. היא הצליחה לאתר חלק מהם, אבל יעקב גילה שהיא פועלת בחשבונות המשותפים והצליח בכל פעם להגיע רגע לפניה ולהכשיל אותה. כך סילק את האוצרות וחפצי האמנות שהוחבאו במקומות שונים, וגרם לכך שגרי ובני דודיו לא מצאו בסוף דבר מלבד הכסף בחשבון ההוא, שיעקב חשב שיניח את דעתם.

אווה הסתכלה סביב. ״תקחו את אלה״, חייכה והצביעה על שלושה מטילי זהב שהונחו כלאחר יד על שולחן ישן. ״תתחלקו בהם. יחד עם מה שהוצאתם מהבנק, זה יאפשר לך לשמור על בית הקפה, ואני אוכל להמשיך לעבוד אצלך״. גרי חייך וחיבק אותה, וליהיא הבטיחה שהיא לא צריכה לדאוג. כשעזבו את הבית, עוד לא היה סימן ליעקב ואווה היתה כל כך מותשת, שנרדמה על המיטה.

כשירדו במדרגות, גרי אחז בידה של ליהיא בחוזקה. היא חייכה אליו. ״אז יש מספיק כסף להמשיך עם הקפה?״, שאלה, והוא הנהן. ״ו… אולי גם לשכור דירה נורמלית? אני פחות בקטע של הומלסים״.

"לא תאמין איזה ספר ראיתי את יעקב ההומלס קורא! 'פילוסופיית המדע ותזת דוהיים קוויאן'," אמרה ליהיא בנסיעה עם גרי לקיבוץ. "מי האיש הזה? אתה יודע עליו משהו?"
גרי לא ענה. הנסיעה העלתה בו מחשבות עגומות. החובות החלו להיערם שוב והמרדף אחר האוצר השייך לכאורה למשפחתו נכשל. גרוע מכך, מאז שמצא את אחיו בגרמניה, חופר ומוצא ערימת שטרות שלא היתה שווה מאום, השניים לא דיברו. אחיו יצא לחפור בלעדיו. ומה היה עושה אם היה מוצא שלל בעל ערך? לוקח אותו לעצמו ומסתלק?

"די כבר," ליהיא התמודדה שבוע שלם עם שתיקותיו ומצב רוחו הזועף. "אני מצטערת, לא הייתי צריכה להתעקש שנמשיך במרדף, הריב עם חיים הוא גם קצת באשמתי," ניסתה להתנצל. "מה פתאום?" גרי קפץ. כך התנהלו כל השבוע, בין ההתנצלויות שלה וההכחשות שלו. קרן האור היחידה הייתה הודעה מאתמול מהאחות נחמה, שסבו התאושש והועבר לשיקום. השניים חנו במגרש הקיבוץ ופנו לבקרו. הם מצאו את הקשיש יושב על כיסא נדנדה ומסתכל מהחלון.

"סבא," גרי מיהר אליו והניח את ידו עליו. "גגגרררר," ניסה סבו לאמר את שמו וגרי נלחם בדמעות. "כל הכבוד! בפעם האחרונה שנפגשנו הוא לא דיבר", אמר לליהיא. ליהיא מיהרה להציג את עצמה. היא אמרה לזקן שהיא עובדת עם נכדו והוסיפה מחמאות רבות על גרי, עד שהסמיק. נראה שהזקן היה מרוצה, והשניים סיפרו לו את קורותיהם בשבועות האחרונים.

"בבבתללל," ניסה הזקן להגיד, "בתתתלחמיג," הוסיף. גרי הנהן כמבין, "בטח סבא, בטח." הם האכילו את הזקן ויצאו מהמקום כשנראה היה שהוא מתנמנם.

"הוא נראה מבסוט ממך," החמיא גרי לליהיא. מצב רוחו הוטב, לפחות בריאותו של סבו השתפרה. כמעט והגיעו למגרש החנייה כאשר ליהיא נעצרה מול שלט עם חצים לשבילי הקיבוץ. "זה מה שסבא שלך רצה להגיד!" התרגשה והצביעה, "הוא אמר בתלחמיג! בית לוחמי הגטאות! המוזיאון! אנחנו חייבים להיכנס לשם".

"השתגעת?", גרי התנגד, "לפני שעתיים אמרת שזאת אשמתך שהמשכתי במרדף, מתי די?" "נכון," אישרה בעליבות כה רבה, עד שגרי החל לגחך. "יאללה, זורם איתך! הולכים!"
במוזיאון הם עברו בשקט בין התערוכות על יהודי אירופה והשואה, תוהים מה הם בעצם מחפשים.

לאחר כשעה ליהיא הסכימה לעזוב וגרי נשם לרווחה, אבל לפתע נעמד מופתע במסדרון, "אני מכיר אותו," הצביע על תצלום מוגדל. "זה סבא רבא שלי, גרשון, זה שאני נקרא על שמו. זה אותו הבחור הצעיר שהופיע בתמונה שמצאתי אצל סבא". השניים התקרבו, גרשון הצעיר בתצלום נראה חיוור, ולצדו שני ילדים דהויים, בן ובת. 

"אלו הילדים שלו? אז זה סבא שלך?" ליהיא הצביעה על הילד ושאלה. "אני באמת לא יודע. אני מכיר תמונות ילדות של סבא שלי וזה לא כל כך דומה לו, וגם אין לי מושג מי יכולה להיות הילדה".

"אז מי אלו? אנחנו חייבים ללמוד יותר על התמונה, בוא נבקש את המקור", משכה אותו ליהיא. השניים ניגשו למתנדבת. גרי שאל למקור התמונה התלויה במסדרון, "זה סבא רבא שלי", הסביר. המתנדבת אמרה תוכל לנסות לאתר את המקור בארכיון, והם סיכמו שידברו בהמשך השבוע.

כעבור שבוע הגיע מייל, ובו צילום התמונה המקורית ולצדה 3 מספרים.

״המספרים האלה הופיעו על גב התמונה״, כתבה המתנדבת.

מה אומרים המספרים?

״מה הבנת?״, שאל גרי בעצבנות. הוא העריך את הידע הרחב שלה, אבל קצת נמאס לו שהיא תמיד מקדימה אותו ב-3 צעדים. מה גם שהוא כבר התחיל לעבוד עם עצמו על השלמה עם כך שאין באמת אוצר, ושה-50 אלף דולר שנפלו עליו פתאום הם פרס מספיק גדול שיאפשר לו לחזור לחיים נורמליים. גם אחיו חיים נשמע נחוש להיפרד מהחלום בימים האחרונים וטען שוב ושוב ש״אין שום אוצר ושום כלום״.

"טעינו בעיר״, היא אמרה, ״תראה, הלכנו אוטומטית לפרנקפורט הגדולה, שנקראת גם פרנקפורט על נהר המיין, אבל האמת היא שיש בגרמניה עוד פרנקפורט - פרנקפורט על נהר האודר - שיושבת על גבול פולין״. גרי בהה בה בגבות מורמות, והיא המשיכה: ״הסמל שמופיע פה מאחורי התמונה הוא של העיר סלוביצה בפולין, שיושבת מהצד השני של אותו נהר - וזה לדעתי אומר שאנחנו צריכים לחפש את רחוב לינדן 7 בפרנקפורט אודר ולא בפרנקפורט מיין. אולי שם יש עץ ומתחתיו קבור האוצר״.

הם פתחו מיד גוגל מפות ומצאו ברחוב לינדן 7 בפרנקפורט אודר בניין מוקף פארק. ״רואה?״, שאלה בחיוך שלא הסתיר את שביעות הרצון העצמית. ״אז מה, נוסעים לפרנקפורט?״, שאלה. ״נראה לי שאין ברירה אחרת״, הסכים גרי ושלף את כרטיס האשראי מהארנק. עכשיו כבר לא התבייש לעשות זאת. הוא עדכן את אחיו ואת בני הדודים בקבוצת הווטסאפ המשותפת, והכרטיסים נרכשו.

המגבלות על נתב״ג אמנם הוסרו, אבל עדיין לא היה פשוט למצוא טיסות. הם נחתו בברלין יומיים אחר כך, ומיד שכרו מכונית ויצאו לדרך לכיוון פרנקפורט אודר. כשהגיעו לעיר איתרו את רחוב לינדן 7, חנו ליד הבנייין החדש ויצאו לפארק.

ליהיא הובילה, סופרת עצים, עד שלפתע נעצרה והצביעה קדימה. גרי והיא הביטו זה בזו כלא מאמינים. מרחוק, מתחת לעץ שחיפשו, ראו אדם שוכב מעל בור באדמה. הם התעשתו מהר והחלו להתקרב אליו בשקט ובזהירות.

״חיים?!״, גרי היה בהלם כשזיהה את אחיו. חיים לא ענה, וגרי חשד שהוא בוכה. הוא נגע בכתפו, וכשלא הגיב התחיל לטלטל אותו. ״הייתי בטוח שיש חפרפרת!״, זעק האח, ״לא רציתי את סמואל ולסלי בתמונה. ברור שאיתך הייתי מתחלק בכסף״, עיניו נראו טרוטות ואדומות. הוא אחז בכוח בערימת שטרות וסירב לקום.

״אז יש אוצר? חיים, מצאת אוצר!״, עיניו של גרי אורו, אבל הוא עדיין לא היה בטוח אם עליו לשמוח או לכעוס. איך זה שמכל האנשים, דווקא אח שלו עשה לו דבר כזה? ״קרונות״, ייבב חיים בייאוש, ״זה כסף ממלחמת העולם הראשונה. הוא לא שווה כלום״. ליהיא הרימה שטר אחד מהרצפה ובחנה אותו לעומק. ״לא בטוח שזה לא שווה״, אמרה, ״בואו נאסוף הכל ונחשוב איך בודקים״.

חיים המשיך להשתולל, וגרי לא האמין שהוא נמצא בסיטואציה הזאת. מעולם לא עלה בדעתו שמרדף אחרי כסף יוכל לסכסך בינו לבין אחיו. ״תראה, חיים, אני שמה הכל בקופסא ואנחנו נלך ביחד ונמצא דרך לבדוק אם זה שווה משהו״, ליהיא דיברה אליו כמו אל ילד קטן בניסיון להרגיע אותו.

״מה נהיה איתך, חיים?!״, צעק גרי כשאחיו המשיך לסרב לקום מהדשא. ״10 מיליון קרונות״, בכה האח, ״ספרתי. כל המאמץ הזה בשביל כסף שלא שווה כלום. רציתי לפתוח משהו כמו שיש לך, עסק משלי״. לאט לאט, אחרי שהשתכנע שכל השטרות בקופסא, הסכים לקום ולבוא איתם. בעודם גוררים אותו לאוטו, הראתה ליהיא לגרי את קופסת העץ שבה הונחו השטרות. על גבה שורבטו כמה מילים. ״שוב יידיש??״, שאל גרי בשקט, שניסה להסוות צעקה.

 צילום: Shutterstock

"איבערן קבר, ביים ראַנד פון וועג,
איז די אלמנה פון די נעכטיקע טעג:"

"שמעתי כבר את השיר הזה," אמרה ליהיא.

איפה?

גרי ישב על הבר והסתכל על יושבי בית הקפה, שגם ניצל בינתיים מסגירה בזכות תשלום זריז לבעל הנכס ולספקים, וגם נהנה מפריחה מחודשת בחסות הסרת הסגר והאישור של משרד הבריאות לשבת במסעדות. הוא מעולם לא שאף להתעשר, אבל מאז שנכנס להרפתקה המשונה הזאת, הראש שלו זורם למקומות שלא הכיר.

תקוותו נסקה כשאווה הטבחית תרגמה עבורו את השורה בגרמנית שהופיעה על הגלויה שמצאו בכספת באיי הבתולה: ״אנה האהובה, לכי למעבר של השבטים של פפין הקטן. לכי לעץ השביעי, ושם, מתחת לעץ השביעי, טמנתי הכל״.

גרי קבע עם שיחת זום עם בני הדודים, ושיתף אותם בממצאים. לאחר סיעור מוחות משותף וכמה חיפושי גוגל, הגיעו למסקנה שפפין הקטן הוא מלך הפרנקים הקדום - ומכאן שכתב החידה מפנה לעיר פרנקפורט. סמואל זיהה שהעץ בתמונה הוא ליים, ובדיקה קצרה העלתה ששמו בגרמנית Linden. ליהיא ניגשה מייד לגוגל מפות וחיפשה את רחוב לינדן 7 בפרנקפורט - אלא שהתמונה שעלתה היתה של בניין בשכונת מגורים, נעדרת עצים. שוב נתקלו במבוי סתום.

למחרת חיים שוב אמר לגרי שלדעתו אחד מבני הדודים הגיע לכספת לפניהם, אחרת למה היתה שם אבן הספיר הקטנה ההיא? גרי חשד דווקא ברווית ובמונה, שהופיעו לפתע בשדה התעופה. מה הן עשו שם? הוא שיתף את אחיו לראשונה בחששות. ״שניכם פרנואידים״, צחקה ליהיא, ״תכף תראו״.

כעבור כשעה צעדו רווית ומונה אל תוך בית הקפה, והתיישבו בשולחן קטן בפינה. ליהיא מיד התקרבה ושאלה כבדרך אגב איך מתקדם הסטארט-אפ החדש שלהן. השתיים סיפרו בהתלהבות שהן כבר בקשר עם כמה גופים בנקאיים ושבדיוק חזרו מסבב פגישות בארה״ב, בקנדה, בדרום אמריקה ובאיי הבתולה. ״הבנת?״, זרקה לגרי כשהתקרבה בחזרה לכיוון הבר. הוא הסמיק.

מאוחר יותר, כשירד הלחץ, שבה וישבה איתן, מתוך עניין אמיתי בחברה החדשה. הן הסבירו שמדובר בפלטפורמה ליצירת מיקוח בין לקוחות לבין גופים בנקאיים שמעניקים אשראי. רווית אמרה שהן יודעות איך זה אמור לעבוד ברמה העסקית, אבל עוד לא פתרו את העניין ברמת התוכנה. זה כבר הלהיב אותה ממש. ״נקודד משוואות שיסדירו את המשתנים. התוכנה תדבר עם הבנקים ותשקלל את כל הנתונים. אני אעזור לכן, אבל קודם כל, תגידו, מה יוצא לי מזה? בא לי אחוזים בחברה״.

ליהיא חדשה התגלתה, נועזת וחצופה. גרי מצא את עצמו נרתע ממנה, אולי יש לה מניע נסתר? כשהביא לשלושתן קפה, ראה קטלוג של חפצי אמנות מבצבץ מתוך התיק שלה, והיה ממש בטוח שעל הכריכה הופיעה ביצת פברז׳ה. לא, ציווה על עצמו, די לחשוד בכולם. הכסף הזה כבר דופק לי את הראש.

צפצוף הטלפון קטע את מחשבותיו. האחות נחמה שלחה מסרון ובו כתבה שסבא נכנס לתרדמת ואינו מתעורר. גרי העביר את המושכות לליהיא, נכנס למכונית ונסע צפונה. כשהגיע למחלקה הגריאטרית בקיבוץ, נחמה הבטיחה לו שעדיין יש סיכוי שסבו ייצא מהמצוקה, וגם אישרה ששוב נבדק לקורונה ויצא שלילי. ״אתם ילדים טובים״, אמרה, ״רק אתמול אחיך היה פה״.

״אחי? לא יכול להיות״, אמר גרי. הוא דיבר עם חיים ללא הפסקה בימים האחרונים, ובטוח היה שומע ממנו על ביקור כזה. הוא נכנס לחדר של סבו, וכמעט בכה כשראה אותו מחובר למכונת הנשמה. ״סבא, אל תמות״, לחש. כעבור כמה דקות, כשהשתכנע שסבו לא מגיב, ניגש לחדרו הישן ופינה את חפציו של הזקן מהשידה. נחמה אמרה שאם וכאשר יתעורר, בכל מקרה יצטרכו להעביר אותו לסיעודית לשיקום.

כשרוקן את מגירת התחתונים לתוך תיק קטן, נתקל פתאום בתמונה ישנה שהונחה מתחת לבגדים. הוא זיהה מיד את האיש שהופיע בה - זה היה סבא רבא גרשון רוט. ובצדה האחורי הופיע איור.

 צילום: Shutterstock

כשחזר בערב לעיר, הראה לליהיא את התמונה ואת האיור. ״יש לך מושג מה זה יכול להיות?״, שאל תוך פיהוק ענק. ליהיא אחזה בצילום בחרדת קודש ונעצה מבט בסמל. לפתע קפצה: ״הבנתי!״.

מה ליהיא הבינה?

גרי, חיים, סמואל ולסלי ישבו בבר של הריץ קרלטון באיי הבתולה, מאוכזבים. אמנם התעשרו בסכום נחמד מאוד, אבל את הפנטזיות על האוצר הגדול נאלצו לזנוח. כל היום ניסו לפענח את משמעות הפתק, ללא הצלחה. לבסוף שתו צ׳ייסר אחרון לכבוד גרשון הזקן, הסבא-רבא של ארבעתם, והתפזרו לחדריהם.

״מצאתי! הפתרון בא לי בחלום!״, שמע גרי את חיים צועק בבוקר, בעודו דופק על דלת חדרו. ״צריך להפוך את זה למספרים ואותיות״, אמר, והמשיך: ״נגיד ששלושת התווים זה DEF כמו שאמרת. כאן יש לנו את התמונה של טרודה שטיינר, ועל שם אמא שלה ג׳ני שטיינר יש רחוב בווינה. המיקוד שלו הוא 1070 - וכאן יש בדיוק מקום ל-4 תווים. וכאן יש לנו את הביצה שאנחנו יודעים שקשורה לגלריה ההיא בשיקגו. מספר הבית שלה הוא 980, וכאן יש מקום ל-3 תווים״, הוא הביט בגרי.

״אז אתה אומר בעצם שהקוד לכספת הוא DEF-1070-980-N?״, שאל גרי בחשדנות. ״זה הניחוש שלי״, אמר חיים, ״בוא נעדכן את האחרים״. הם ירדו לחדר האוכל, שתו בזריזות קפה עם סמואל ולסלי, ועלו על מונית לבנק.

בתוך זמן קצר עמדו ארבעתם מול הכספת הנעולה, וחיים התחיל להקיש את הקוד שמצא. בום! הדלת נפתחה. ״יש! יש!״, צעק גרי. ״תהיה בשקט, מה אתה עושה״, נזף בו אחיו. הוא פתח את הדלת בזהירות והושיט את ידו פנימה. כששלף אותה בחזרה החוצה, החזיק בידו גלויה, ועליה תמונה של עץ. הארבעה הביטו אלה באלה. חיים הפך את הגלויה וגילה שכתוב עליה משפט, כנראה בגרמנית:
Sehr geliebte Anne. Geh doch zum Furt der Treiben von Pepin Der kleine. Geh zum7 Baum, und dort unetr dem 7 Baum, habe Ich alles gelegt

 צילום: Shutterstock

אף אחד מהם לא ידע גרמנית, והם תהו מה עליהם לעשות עכשיו. גרי עקף את חיים ושלח את ידו לעומק התא, בקצהו גילה אבן ספיר אדומה קטנטנה. ״יכול להיות שפעם היו כאן תכשיטים?״, הוא הראה את האבן לשותפיו. כשיצאו מהבנק חיים משך אותו אחורה ושאל בשקט, ״יש מצב שאחד מהם פתר את הפתק לפנינו?״. גרי סירב להאמין שזו אפשרות.

אף אחד מהם לא ייחס יותר מדי חשיבות לגלויה ולטקסט, אבל גרי הבטיח שבכל מקרה יתרגם אותה וישלח להם. מובסים ומאוכזבים (עד כמה מובסים ומאוכזבים יכולים להיות מי שבדיוק זכו ב-50 אלף דולר) ארזו את המזוודות ונסעו לשדה התעופה.

כשהגיעו לשדה וחלפו על פני אזור הטיסות הנכנסות, קלט גרי פתאום בזווית עינו את מונה ורווית, עורכת הדין ורואת החשבון שהיו לקוחות קבועות בקפה ושעזרו לו להבין שהפתק הראשון שקיבל היה הפניה לבנק באיי הבתולה. מה הן עושות כאן, נחרד פתאום, והחליט לא לומר כלום לאחיו, אלא לחכות לנחיתה בארץ ולספר לליהיא.

כמה שעות מאוחר יותר כבר גרר את הטרולי שלו אל בית הקפה, שם ליהיא היתה עסוקה בניהול המשמרת. הם התחבקו קלות, אבל היא מיד הרחיקה אותו ושאלה בחוסר סבלנות: ״נו?!״. לרגע איבד ריכוז, כי קולה של אווה הטבחית שרה ביידיש עלה מהמטבח והיה נדמה לו שהוא מזהה שיר שסבו נהג לזמזם, על אישה בשחור. בכל מקרה, הוא התעשת מהר וסיפר לליהיא כל מה שקרה, כולל המראה המוזר של מונה ורווית. ״אני אבדוק את זה״, אמרה מיד, ״בוא נתחיל מלתרגם את השורה הזאת״. ״אה, זה החלק הקל, אווה יודעת גרמנית״, אמר ונכנס מיד למטבח. אווה הביטה במשפט ואמרה: ״הבנתי. אתם צריכים לחפש את המקום״.

איזה מקום?

גרי נסע צפונה, ונשם לרווחה ככל שהנוף נעשה ירוק יותר. כמה שעות קודם לכן יצרה איתו קשר עובדת סוציאלית שטיפלה בסבו, הודיעה לו שמצבו החמיר וביקשה שיגיע בהקדם. הוא יצא לדרך מיד. הוא חנה בחניה הגדולה וצעד בשבילי הקיבוץ עד שהגיע לגריאטרית. שם מצא את סבו שוכב בפיג׳מה לבנה, עם צינור חמצן בנחיריו. דלקת ריאות, כך אמרו לו. בדיקת הקורונה חזרה שלילית פעמיים.

״אני ממש מצטער, סבא״, אמר בשקט, ״רציתי לבקר קודם אבל פחדתי להדביק אותך. אני כל היום עם אנשים״. הוא השתדל שלא לבכות כששם לב שסבו חלש מכדי לענות. גרי אחז בידו וניסה לספר לו על הענף המשפחתי שאיתר בחו״ל, על הכסף באיי הבתולה ועל ביצת הפברז׳ה. הוא סיפר גם על הציור של קלימט ועל שלושת התווים שהוקלטו.

לפתע עלה בראשו סיפור ששמע בילדותו מהמורה לפסנתר, על שיטות ההצפנה המוזיקליות של רוברט שומן. אולי שלושת התווים האלה שקולים לשלוש אותיות? אם זה נכון, הרי שהפתרון הוא DEF. אבל מה זה אומר? אני בטח טועה, חשב. הוא סיפר לסבו שלמחרת הוא נוסע לחו״ל, אחרי שסוף סוף פתחו את השמיים, ישב איתו עוד זמן מה - ועזב בדמעות.

בערב, בבית הקפה, ליהיא תדרכה אותו בטון ענייני על הטיסה ועל בית המלון ששריינה לבני המשפחה. ״אל תשכח את הדרכון הירוק, בלעדיו לא יתנו לך לעלות״, הזכירה לו. לפני שנפרדו הוא כמעט חיבק אותה, אבל עצר את עצמו. ״נסיעה טובה״, אמרה ולא הורידה ממנו את עיניה. ״תודה״, ענה, בוהה בה בחזרה. אחרי כמה שניות כאלה, כשהתברר שאיש מהם לא מתכוון לעשות צעד נוסף לכיוון השני, הסתובבה ליהיא והלכה.

למחרת אחר הצהריים נחתו הוא ואחיו חיים בשדה התעופה באיי הבתולה, ופגשו שם את סמואל ולסלי. היה מוזר להיווכח שארבעתם חלקו את אותו דפוס של שיניים עקומות, הם ראו בכך עדות לכך שהם משפחה. המפגש היה מעט מביך, אבל המחיצות לא איחרו ליפול והארבעה התרגלו זה לזה בזריזות.

להפתעת כולם, הטיפול בבנק היה מהיר ויעיל. כולם הציגו תעודות מזהות ואת מספר החשבון, חתמו על כמה טפסים והעבירו באופן מיידי לחשבונותיהם האישיים 50 אלף דולר כל אחד. אני לא מאמין שניצלתי ולא אצטרך לסגור את הקפה, חשב גרי, אפילו חלק מהחובות שצברתי אוכל להחזיר. שלא לדבר על לחזור לגור בדירה נורמלית. 

״מה לגבי הכספת?״, שמע את לסלי שואלת את פקיד הבנק, והרגיש אידיוט שלא חשב לשאול את זה בעצמו. הפקיד הסביר שמספר הכספת לא מספיק, ושעליהם להחזיק בקוד הפתיחה שלה. הארבעה הביטו אלה באלה. ״אולי זה יוכל לעזור לנו?״, שאל סמואל ושלף פתק מקופל מתוך מעטפה.

מה הקוד? 

הודעת הפינוי הראשונה הגיעה בבוקר. כבר כמה חודשים שלא שילם שכירות, והסבלנות של בעל הנכס כנראה נגמרה. גרי תהה מתי יבואו שוטרים לגרש אותו, ובינתיים המשיך כרגיל. יעקב חסר הבית התמקם ממש ליד הדלת, כמו רומז שהסוף קרוב.

פתאום נכנסה ליהיא עם עוד בחור, והשניים ניגשו ישר לגרי. ״תכיר, אבי, בן דוד שלי, עובד במיי הריטג׳. אבי, זה גרי, ואני חושבת שאתם צריכים לדבר״, אמרה. שני הגברים לחצו ידיים, וגרי הרגיש שאבי בוחן אותו ולא לגמרי סומך עליו.

גרי הכין לשלושתם קפה, והצביע על אחד השולחנות הריקים. אמנם בימים האחרונים הוסרו רבות ממגבלות הקורונה, אבל בית הקפה הקטן עוד לא ממש הראה סימני התאוששות ועדיין שירת בעיקר לקוחות קבועים בטייק אוויי. הם התיישבו, ואבי פתח לפטופ.

״אמרתי לליהיא שתוכלו להשתמש באתר בעצמכם, אבל היא התעקשה שאבוא״, אמר אבי בטון לא מאוד מרוצה, אבל בכל זאת פתח כמה טבלאות והתחיל להזין נתונים לפי תשובות שגרי סיפק לשאלות שלו. ״תראה, הכל הולך אחורה עד סבא-רבא שלך, גרשון רוט. היה לו אח בשם יענקל׳ה שנסע לאמריקה לפני השואה, ולו נולדו שני ילדים - דניאל ושמואל. לשמואל נולד רובין ולרובין נולד סמואל רוט. דניאל התחתן עם אסתר ולהם נולדה לסלי״.

״זאת L.Roth!", התרגש גרי. הסתבר שכל מורשי החתימה בחשבון הם צאצאים של אותו גרשון רוט. מסתבר שאני חלק משבט, חשב לעצמו, ולא סתם שבט - אולי אנחנו אפילו חולקים לא מעט כסף וחפצי אמנות. תמונת ביצת הפברז׳ה שכמעט נרכשה בשמו עלתה בדמיונו, מצופה אבני ספיר אדומות ויהלומים מנצנצים.

עוד מאמץ קטן של אבי, וגם לסלי רוט אותרה בקנדה. ליהיא מיד שלחה זימונים לפגישת זום לכל הרוטים, שנקבעה ליום ראשון שלאחר מכן, אחרי סגירת הקפה - כך שבצפון אמריקה תהיה זו שעת צהריים והמוזמנים יהיו פנויים.

הפגישה נפתחה בהיכרות של כל הנוכחים, בעיקר עם לסלי אבל גם בינם לבין עצמם, וברכילות על בני המשפחה. גרי הראה את המייל שקיבל מסמואל בשבוע שלפני כן - שכלל תמונה של פורטרט נדיר שצייר גוסטה קלימט, ובו מצוירת בתה של אספנית האמנות ג׳ני שטיינר, טרודה. הציור, שאבד בזמן השואה, הוצע לאחרונה למכירה באופן מסתורי ואז נעלם שוב מבלי להשאיר עקבות - כך סיפר סמואל.

גם לסלי שיתפה אותם במייל שקיבלה, ובו לינק, תמונה ומשפט שטרם הבינה את משמעותם. "מה הקשר בין הרמזים שקיבלנו, למשפחה שלנו, ולכסף שאמור לחכות לנו באיי הבתולה?" שאל גרי בקול רם. חיים ניסה לשער. בדבריו בלטה התקווה שאולי מחכה להם אוצר, מול החשש שפושע שעוקץ אותם. מבולבלים ונרגשים, החליטו הארבעה לטוס לבנק באיי הבתולה.

כשהסתיימה השיחה, ישבו גרי וליהיא ובהו במייל שהעבירה לסלי, תוהים איך עליהם לגשת אליו.

https://musiclab.chromeexperiments.com/Shared-Piano/saved/#Xr-RtoscWoVnunqkiEe

 מתוך ויקיפדיה

Recognize this? It works the same way

מהו הצירוף הנסתר? 

"מישהו משחק בנו, והשאלה היא למה, והאם זה בא עם כסף", אמר גרי בטלפון לאחיו חיים, שהסכים איתו. שניהם קיבלו רמזים מוצפנים שהובילו אותם למרדף, שמטרתו לא ברורה. השיחה המשיכה לנקר במוחו של גרי גם כשלקח הזמנה מזוג צעיר - קרואסון אחד לשניהם. השניים בקושי דיברו זה עם זה כשהמתינו ולא הביטו בעיניו, אלא היו מאוד עסוקים בניידים שלהם.

כשהגיע הקרואסון נזכר הבחור שהוא רוצה גם מיץ תפוזים, ופתאום גרי חש שהוא מזכיר לו מישהי. ״אתה הבן של אלה כאהן?״, שאל אותו, ונזכר בלקוחה קבועה שסיפרה שיש לה בן על הרצף האוטיסטי. ״כן״, ענה הבחור בלי להרים את עיניו מהטלפון. גרי הצליח להוציא ממנו גם ששמו דניאל והוא עובד בהייטק, ושזוגתו טל עובדת בספארי ברמת גן.

״תגידו״, שאל פתאום גרי, ״אולי אתם יכולים לעזור לי במשהו?״. פתאום עלה בדעתו שאולי השניים, שרואים את העולם באופן כה שונה ממנו, יוכלו לעזור לו עם הצופן האחרון שקיבל. הוא שלף את הפתק מאתמול והראה להם. ״אההה נו, זה הקוד הכי פשוט שיש״, חייך דניאל והראה לטל, שכבר הוציאה עט ופנקס.

״SAMROTHNEWJERSEY", אמרה כעבור כדקה וחצי. גרי הביט בה בתדהמה. "תראה, המספרים נותנים לך מיקום של אות בשורה", הסביר דניאל, "ספרנו את האותיות וזה מה שיצא". גרי ניסה למלמל תודה, אבל השניים כבר לקחו את הקרואסון והמיץ ויצאו החוצה, לשבת בשמש.

״סם רוט ניו ג׳רזי״, מלמל גרי לעצמו. באמת היה ס. רוט ברשימה ההיא. בערב הגיע אחיו חיים לבית הקפה לפגוש אותו, וגם ליהיא החליטה להישאר. כשסיימו לסגור והתיישבו לדבר עם כוסות יין, הדבר הראשון שעשתה היתה לחפש את אותו סם רוט בפייסבוק. ״תראו את זה״, הפנתה את המסך כלפי האחים. מול עיניהם נראה פרופיל פייסבוק של אדם בשם סמואל רוט, שתמונת הפרופיל שלו היא טקסט בלבד: Looking for G, H, L Roth.

"אוקיי, ברור ש-G ו-H זה אנחנו. אני לא מאמין", גרי מיהר לאתר את הפרופיל דרך הפייסבוק שלו, פתח את המסנג׳ר והתחיל לכתוב לסמואל. כשסיים לכתוב התלבט עוד רגע, וליהיא פשוט חטפה ממנו את הטלפון ולחצה על סנד. "איך את שולחת ככה בלי הגהה?", הזדעק גרי. "תירגע, זה קרוב משפחה, נו", אמרה. ״טוב, תעדכנו כשהוא עונה. אני הולך לישון״, אמר חיים ועזב את המקום.

״אוף, אין מצב שארדם עכשיו״, אמר גרי והניח את ראשו על השולחן. ״אתה ישן פה?״, שאלה, והוא ידע שאין לו כבר איך להתחמק. ״כן״, הודה בבושה ולא הרים את עיניו. לא עברו 7 דקות, והם היו בדרכם לדירה שלה, שם הציעה לו להתקלח ולישון על הספה.
כשישבו על כוס יין במטבח, סיפרה לו שגדלה בשדרות ועזבה לפני שנתיים כדי ללמוד אמנות ומתמטיקה בפריז, על מלגה מלאה.

״את אחת כזאת שיכולה לעשות הכל״, אפשר היה לשמוע את ההערצה בקולו. ״פשוט לא רציתי להישאר שם, להתחתן ולעשות ילדים״, אמרה ביובש, ואז סיפרה שתמיד הרגישה שלחיים שלה אמורה להיות מטרה. גרי הבין אותה, גם הוא תמיד הרגיש שהוא צריך להתרחק ככל האפשר מהמורשת הקיבוצית שלו. לרגע השתרר ביניהם שקט, עד שצפצוף המסנג׳ר פילח את האוויר והקפיץ אותם ממקומם.

סם מניו ג׳רזי ענה, והחלה התכתבות אינטנסיבית. במהרה גילו שהוא קיבל מיילים מוזרים והגיע גם הוא לאותו חשבון באיי הבתולה, ולרוטים הנוספים. עדיין לא היה ברור איך בדיוק עובדים הקשרים המשפחתיים ומי זה L. Roth. סם העביר להם מייל נוסף שקיבל מהכתובת no-reply@roth.com, ובו תמונה.

מי זאת, ומה הסיפור של התמונה?

גרי עבד כל היום בציפייה למשמרת הערב, ולליהי שתגיע. היה לו ברור שאם מישהו יכול לפענח את המייל שקיבל - זו היא, אבל התבייש ליצור איתה קשר מחוץ לשעות העבודה. בינתיים הביא לניר וניב את הקפה הקבוע לספסל הקבוע, וראה שבניגוד לבקרים אחרים, הם יושבים מול לפטופ ונראים עצובים. ניר אפילו בכה, וגרי התקרב בזהירות. ניב קם אליו והסביר שהם משתתפים בלווייה של דודו הקשיש של ניר, בזום.

גרי נזכר בעצב בסבא שלו, והבטיח לעצמו לנסוע בהקדם האפשרי לבקר אותו במחלקה הגריאטרית לוותיקי הקיבוץ. בגלל הקורונה והסגר לא ראה אותו כבר חודש. כעת החליט שכדאי בכל זאת לפגוש אותו, אפילו תוך שמירת מרחק, למען בריאותו הנפשית. ואז נזכר גם ששכח לחזור לאחיו חיים, שגם גר בקיבוץ. זו תהיה הזדמנות לפגוש גם אותו ולדבר איתו על מה שקורה.

״או, טוב שהגעת״, גרי היה כבר מרוט עצבים כשליהי נכנסה. ״איחור אופנתי של 4 דקות שלמות״, ענתה בנונשלנטיות. ״קיבלתי מייל מוזר״, תקף ומיד התחרט. ״סליחה״, נסוג מעט. היא קלטה את מצוקתו והניחה יד מרגיעה על כתפו. ״הכל טוב, נסתכל עליו כשיירגע פה״, אמרה.

מאוחר יותר, כשהקפה היה ריק, הראה לה את המייל. ״זה אמיתי?״, שאל. ״אין לדעת״, אמרה וכבר היתה עמוק בנייד, עיניה מטיילות בין המסך של גרי לבין זה שלה, מקלידה במהירות במבט מרוכז ונחוש.

״היה בארץ מלך, זה השיר״, אמרה ולחצה פליי. הם האזינו יחד והיא תרגמה לו את הטקסט. ״מלך, מלכה, ציפור, קן...״, ״את יודעת יידיש??״ , קטע אותה בתדהמה מוחלטת. ״אתה רואה?״, חייכה, ״הכל אני יודעת. בוא נחשוב רגע, מה יכול להיות הקשר בין השיר לבין המייל. מגן האדם ביוונית עתיקה זה אלכסנדר. לא חסרים כאלה בהיסטוריה. צריך אחד שהיה השלישי וגם האחרון״, היא המשיכה למלמל ולהקליד. גרי כבר מזמן איבד אותה.

״אוקיי, יכול להיות שהשיר רומז לטרגדיה של הצאר האחרון של משפחת רומנוב, אלכסנדר השלישי. אם ככה, שם המשפחה ושם המדינה נקודה קום זה romanovrussia.com. בוא נראה מה יש בכתובת הזאת. הא! גלריה בשיקגו שמוכרת חיקויים של ביצי פברז׳ה. אלכסנדר השלישי הזמין ביצה כזאת, עם תרנגולת בסל, והיא אבדה, למדתי על זה באוניברסיטה. כל ביצה עשויה זהב ומשובצת באבני חן. זה פריט היסטורי ששווה הון״. היא הרימה את עיניה מהנייד בחיוך גדול.

״אבל איך כל זה קשור אליי?״, גרי נפעם מהיכולות ומהידע שלה, אבל לא הצליח להבין מה רוצים ממנו. ״המממ אם יש כסף בבנק, אולי יש שם גם ביצה כזאת?״, הציעה. בעקבות מבטו המבולבל, קמה והכינה לשניהם את התה המחוזק של סבתא שרה.

״צריך לחשוב...״, אמרה, ומיד השתנה מבטה, ״אני מתקשרת לשם, מה יש לנו להפסיד? עכשיו זאת שעה הגיונית בשיקגו״. היא הקלידה מספר טלפון, ובמבטא אמריקאי מושלם הציגה את עצמה כעורכת דין וביקשה לדבר עם מנהל הגלריה. אחרי תחקור קצר, הצליחה להוציא ממנו שלפני שבועיים יצר איתו קשר אספן פרטי והציע למכור דרכו ביצת פברז׳ה אמיתית - את התרנגולת עם ביצת הספיר - אך כשהבין שהגלריה מתמקדת בחיקויים, נעלם.

״אני עדיין לא מבין איך אני קשור לזה״, אמר כשניתקה. גם ליהי נראתה מוטרדת. ״באמת מוזר. זה חייב להיות קשור למשפחה שלך, לרוטים האחרים. חייבים לאתר אותם״. ״טוב, אני מתחיל סגירה״, קם במפתיע והחל לקרצף שולחנות כאילו חייו תלויים בניקיון. הוא הפך את הכסאות, שטף את הרצפה, אסף את האוכל מהוויטרינה ויצא החוצה אל חסרי הבית הקבועים שלו. רק אז שם לב שהיא עדיין שם, עוזרת לו.

״ממש יפה מצדך״, אמרה. ״הטבחית שלי, אווה, הרגילה אותי להוציא את השאריות למי שבאמת צריך אותן״, הסביר והניח את הארגז על הספסל. ״כל זה בשבילי?״, הסתער יעקב, חסר הבית שכבר חיכה שם, הרים את הארגז והחל להתנדנד כשיכור. ״לאט לאט״, אמר גרי, אבל יעקב סירב, החוויר ולפתע נפל. ״יעקב!״, צעק גרי וזינק לעברו. ״תתרחק, אולי יש לו קורונה״, קראה ליהי, אבל גרי כבר כרע לצדו של יעקב והחל לנער אותו. תוך כדי הניעור נחשפה מעט זרועו השמאלית, וגרי קלט את המספר המקועקע על האמה - 107356. ניצול שואה, חשב לעצמו, לא ידעתי.

״אני חייב לעזור לו, תתקשרי לאמבולנס״, אמר לליהי, ואז לזוועתה הרבה שחרר כמה כפתורים בחולצתו של יעקב, סטר לו קלות והחל בהנשמה. ״אתה לא נורמלי, אולי הוא חולה?!״, צעקה ליהי, אבל הוא המשיך בשלו עד שיעקב החל לפרפר. ״תכף יגיע האמבולנס״, ניסה גרי להרגיע אותו.

יעקב המפוחד התרומם לאטו לישיבה, ולפתע קם על רגליו וברח. ״יעקב!״, קרא אחריו גרי, אבל הקשיש כבר נעלם מעבר לפינת הרחוב החשוכה. ״וואו, איזה ערב״, היא הסתובבה כדי לחזור לקפה, וגרי המותש נשרך אחריה. כמעט פספסו פתק נוסף שהוצמד לדלת, אבל ברגע האחרון ליהי הבחינה בו ותלשה אותו.

HMRIUBJSNSAYTMAKEDROPNESHZOPQWETMWKOLPUXZVGHIK-8-11-2-3-20-13-1-22-23-30-7-17-3-8-17-12

מי האיש?

למחרת בבוקר, כשמונה ורווית נכנסו כרגיל, גרי עט עליהן מיד עם מבול שאלות. ״אז מה אתן חושבות? איך נאתר את מי שפתח את החשבון? ומי אלה כל הרוטים האלה שרשומים בפתק? אולי הם מורשי החתימה?״. השתיים הודו שאין להן קצה חוט, ונראו עסוקות מהרגיל. הוא הניח להן לחזור לדבר על הסטארט-אפ עם המילים המסובכות. מה זה בכלל אומר, פלטפורמה רגולטורית דיגיטלית לרואי חשבון?

במקום זאת שלח יד לכיס והוציא משם את שני הפתקים, שכבר התקמטו לגמרי. מה הסיכוי שבאמת מחכה לו כסף באיזה חשבון בנק סודי במקלט מס, ויתגלה בדיוק כשהוא הכי זקוק לו? האם זה מה שיציל את הקפה? סביר יותר שכל העניין הוא בדיחה חולנית על חשבונו, ועדיף שלא יפתח ציפיות.

צלצול הטלפון הנייד שלו קטע את מחשבותיו. על המסך הופיע שמו של אחיו, חיים. הוא ענה באדישות. ״היי גר, קיבלתי שני מכתבים די משונים״, פתח האח, וגרי פער את פיו בתדהמה, ולא בדיוק הבין איך הוא אמור להגיב. כשחיים סיפר שמדובר בפתקים זהים לשלו, פתאום הרגיש כאילו בכל זאת יש סיכוי שקורה כאן משהו אמיתי. ״חיים, אני תכף חוזר אליך״, הוא אמר בזריזות וניתק.

״מה קורה אתך?״, שמע פתאום את קולה של ליהי, שהבחינה בבלבול שעל פניו. ״אני… לא בטוח״, מלמל. היא משכה אותו לכיוון הבר, הצביעה על כיסא וציוותה: ״שב. משה, תביא כוס תה״. הוא לא ידע אם הסמכותיות שלה מעצבנת או מושכת אותו. לפני דקה הופיעה בחייו, וכבר היא מנהלת אותו. לפני שהספיק להחליט, היא הוסיפה לתה ויסקי ודבש, והניחה לפניו: ״בבקשה, משקה הפלא של סבתא שרה״.

הלגימה הראשונה צרבה את גרונו, והוא החל להשתעל. ״זה לא קורונה״, התנצל תוך כדי חנק קל, שניסה להסוות. שנייה אחר כך החום הנעים שהתפשט בגופו כבר הקל עליו, והוא מצא את עצמו מספר לה על הפתק השני שקיבל, והיה מוזר אפילו יותר מהראשון.

עיניה נדלקו, והיא לקחה מידו את שני הפתקים והניחה אותם זה לצד זה. הוא יכול היה לדמיין את גלגלי השיניים במוחה עובדים. ״קודם כל, אנחנו צריכים לדבר עם בן דוד שלי שעובד ב-My Heritage. כל האנשים האלה הם בטח קרובי משפחה שלך״. הוא נעץ בה עיניים משתאות. ״צריך גם להבין מה זה המתכון הזה״, הוסיפה. ״מתכון?״, שאל ופתאום קלט כמה טיפשי היה מצדו להתייחס רק לחלק העליון של המסר. מצב רוחו השתנה בן רגע, והוא קרא לאווה, הטבחית.

לאווה נדרשה פחות מדקה לעבור על הפתק ולומר: ״נו בטח, זה מתכון של Zachertorte״. לחייה האדימו כשסיפרה שסבתא שלה נהגה לאכול במלון זאכר בווינה, שהתפרסם באפיית העוגה הזאת, וניסתה לשחזר אותה שוב ושוב מאז שעזבה את אירופה. ״אבל אין סיכוי שזה המתכון המקורי״, הוסיפה בביטחון, וחזרה למטבח.

״אז זה יהיה מקום המפגש״, אמרה ליהי בחיוך של ניצחון, ״אבל רגע, נתב״ג סגור. איך ניסע? אולי נגיש ועדת חריגים? נגיד שזה איחוד משפחות״. ״השתגעת, תגידי? אני לא נוסע לווינה עכשיו בגלל שני פתקים״, ביטל אותה גרי. הוא לא היה מוכן לקחת את הסיכון שתגלה שכל כרטיסי האשראי שלו כבר חסומים.

ליהי לא התעקשה, והימים חלפו. גרי המשיך לעכל את הבשורות שקיבל, ואת העובדה שפספס הזדמנות לפגוש עוד רוטים שאולי חולקים איתו חשבון של 200 אלף דולר. גם החברות החדשה הזאת עם הבריסטה המבריקה הרגישה לו מוזרה. באמת קורה כאן משהו? כבר שנים שלא היתה לו מערכת יחסים. והוא עוד מבוגר ממנה בעשור. מה היא יכולה לרצות ממנו? בעודו בוהה בה עובדת, צפצף הנייד והודיע על מייל חדש שנכנס. הכתובת משכה את תשומת לבו. no-reply@roth.com. הוא פתח את המייל וגילה בפנים חידה מוזרה, אפילו יותר מהקודמות:

א: יש לי שיר בשבילך

ב: עצוב!
א: לגמרי!
ב: מי זה? זה הרי סתם שיר
א: זה האחרון, אבל אני מדבר על מגן האדם השלישי!
ב: מה?
א: אתה יודע נו, ביוונית! הוא הזמין משהו
ב: מה?
א: אתה יכול לדמיין: כמו בשיר
ב: מה?
א: לך לחפש
ב: איפה?
א: שם המשפחה צמוד למדינה נקודה קום
ב: מה?
א: יאללה

באיזה חפץ מדובר?

הקהל הקבוע החל לזרום לבית הקפה. ניר וניב הזמינו שני הפוכים לקחת וישבו על הספסל הקרוב, מדוכדכים. לא רחוק מהם עמדו מונה ורווית, וכשגרי יצא להביא להן את הקפה, קלט שהן שוב מדברות על הסטארט-אפ ההוא. הן השתמשו במונחים כמו שירותי דיגיטל פיננסיים ופלטפורמה בין בנקאית, שבעיקר עשו לו כאב ראש. הוא הנהן בחיוך ונכנס בחזרה למטבח.

כאב הראש התגבר כשהבין שרוני, הבריסטה, מאחרת כבר בחצי שעה ולא עונה להודעות. נכון שסגר והכל, אבל במזל עדיין נכנסים אנשים להזמין טייק אוויי ומכונת הקפה לא תפעיל את עצמה. ״אל תדאג, אני תכף מסדר משהו״, הרגיע אותו משה, מנהל המשמרת, שלקח על עצמו את הבר בינתיים. בכל זאת ניהול המשמרת הפך לעניין די קליל בתקופה הזאת.

פחות מחצי שעה חלפה, ובדלת הופיעה אישה צעירה עם תלתלים שחורים ומסכה. ״ליהי!״, קרא משה, שמח לקראתה, ואז נזכר שהוא לא אמור לחבק אותה. ״תכירו, זאת ליהי, בת דודה שלי, וזה גרי, בעל הבית״. היא אמרה ״נעים מאוד״, חייכה, נכנסה אל מאחורי הבר והתחילה לקחת הזמנות ולהזרים כוסות קפה עוד לפני שגרי הבין בכלל מה קורה. כשנגמר הלחץ של הבוקר, ביקש שתבוא לשבת איתו רגע לראיון עבודה.

היא סיפרה לו שהיא סטודנטית לאמנות ומתמטיקה בפריז, ושחזרה לארץ בגלל המגפה כי פחדה להיתקע שם בלי יכולת לחזור, וגם ככה כל הלימודים נעשים עכשיו מרחוק. בתוך כמה דקות שם לב שהיא הפכה למראיינת, ומצא את עצמו מספר לה שגרי זה קיצור של גרשון (סוד שמעטים ידעו) ושהוא קרוי על שם סבא-רבא שלו. עשר דקות אחר כך כבר ידעה שהוא בן קיבוץ לוחמי הגטאות, שהוריו נהרגו בתאונת דרכים כשהיה בן 15 ושהוא ואחיו גדלו בקיבוץ עם סבא שלהם, משה רוט, שסחב טראומות קשות מילדותו בשואה וגידל אותם בקשיחות.

כשקמה לבסוף וחזרה לעמוד מאחורי הבר, כמעט הוקל לו. הוא שלח יד לכיסו ושלף את הפתק שמצא מוקדם בבוקר על הדלת. ״מספר הקסם הוא VG33VPVG0000022098743400״. מה זה יכול להיות? חשב לעצמו, ולפתע הכה בו שהוא צריך להתייעץ על זה עם מונה, עורכת הדין ורווית, רואת החשבון. הן בטח טובות במספרים וזה יכול לחכות למחר.

בעודו יושב לבדו ובוהה בפתק, ליהי חלפה בזריזות מאחוריו ולפתע נעצרה. ״מה זה, יש לך חשבון בנק באיי הבתולה?״, שאלה כבדרך אגב. ״חשבון מה?״, גרי חש את פיו ועיניו נפערים בתדהמה, בניגוד לרצונו. ״הקוד הזה על הפתק שלך, זה נראה כמו מספר IBAN של חשבון בנק באיי הבתולה״, אמרה שוב בפסקנות. ״ומי זה שקורא לזה מספר קסם?״, נימה של סקרנות התגנבה לקולה. ״זאת כנראה בדיחה״, התחמק, קיפל את הפתק ונמלט לרחוב כשלבו דופק בחוזקה.

אחרי שהסדיר את נשימתו, התקשר למונה וביקש שתקפוץ אליו לקפה בערב, אחרי הסגירה. הוא הראה לה את הפתק, והיא פתחה את הלפטופ והריצה כמה חיפושים בגוגל. בתוך דקות הגיעו לאתר של VP Bank House באיי הבתולה. היא הקלידה את מספר החשבון מתוך הקוד שעל הפתק, וכשהגיעה לשדה הססמא הסתובבה אל גרי. ״מה?״, שאל בתמימות. ״זה חשבון בנק, צריך ססמא כדי להיכנס״, אמרה בקוצר רוח קל. ״תנסה לחשוב שניה, מישהו כתב לך שזה מספר הקסם. אולי הוא חושב שאתה תדע בעצמך מה הססמא״.

גרי אימץ את מוחו, אבל לא הגיע למסקנות משמעותיות. מונה, שהיתה במצב רוח הרבה יותר אקטיבי, התחילה לזרוק רעיונות. ״זה צריך להיות משהו שקשור אליך. אולי עם השם שלך או תאריך הלידה או הטלפון, משהו כזה״. היא ידעה שיש להם ניסיונות ספורים עד שהמערכת תחסום להם את הגישה, ופחדה לקחת את האחריות. ״אולי זה קשור לקפה״, חשב גרי בקול רם. ״או, רעיון טוב. מה יכול להיות קשור לקפה?״, שאלה מונה, ״איך קוראים לקפה הזה בכלל רשמית?״. היא שאלה בגלל שגרי מעולם לא טרח להתקין שלט מסודר בכניסה, והלקוחות פשוט התייחסו למקום כ״קפה השכונתי החמוד ההוא בפינה״.

״האמת היא שבמקור התכוונתי לקרוא לו קפה 262, כי זה תמיד היה מספר המזל שלי״, הודה במבוכה קלה, ״אבל בגלל שלא תליתי שלט - זה נשכח עם הזמן. בניירות הרשמיים הוא עדיין מופיע ככה״. עיניה של מונה נפקחו, והיא החלה להקליד בשדה הססמא: cafe262. קצר מדי, אמרה ההודעה האוטומטית שהופיעה על המסך. היא ניסתה עוד כמה וריאציות עם coffee והמילה קפה בעברית-אנגלית, עד שעלה בראשה רעיון. ״אפשר לראות חשבונית שלך?״, ביקשה מגרי. ״בטח״, הוא פתח מגירה והוציא לה פנקס שלם. ״רוט קפה 262״, נכתב בראש החשבונית. RothCafe262 הקלידה מונה בזהירות מופלגת בשדה הססמא, ולחצה אנטר.

העמוד נפתח. אחרי כמה שניות של שקט, שבמהלכן בהו שניהם במסך בתדהמה, שברה מונה את השתיקה. ״יש לך כאן 200 אלף דולר״, אמרה, ועוד לפני שהספיק להתנגד, ניסתה לבצע העברה. סירוב. יש צורך באישור מכל מורשי החתימה, זעקה תיבת הטקסט שהופיעה על המסך. ״מה?! איזה מורשי חתימה??״, גרי לא ידע איך להכיל את רכבת ההרים הרגשית הזאת, אז כדי להרגיע את עצמו קבע עם מונה שיירדו לעומק העניין מחר, והמשיך בשגרת הסגירה המונוטונית, עד לשלב האחרון - הוצאת שקיות האוכל לדרי הרחוב הקבועים שלו.

בחזרה במטבח הוא הניח את המזרון על הרצפה, וידע שאין סיכוי שיירדם. המחשבות הטריפו אותו. אם הכסף הזה באמת שלו, אולי עוד יוכל להציל את הקפה. אבל מאיפה הוא הגיע? ומי הם מורשי החתימה? כמה מהם יש? כל הלילה התהפך ובבוקר בקושי הרים את עצמו. כשפתח את הדלת, כרגיל, גילה שם פתק נוסף וחטף אותו בלהט.

עבור: ג. רוט, ח. רוט, ס. רוט, ל. רוט.
ניפגש לקפה ועוגה בלובי בעוד שלושה ימים בשעה 15:00

 130g dunkle Schokoladen-Kuvertüre (min. 55% Kakaoanteil)
 1Vanilleschote
 150g geschmolzene Butter
100g Staubzucker
 6Eier
 100g Kristallzucker
 140g Einfaches Weizenmehl
 200g Marillenmarmelade
 200g Kristallzucker
 150g dunkle Schokoladenkuvertüre (min. 55% Kakaoanteil) Ungesüßtes Schlagobers zum Garnieren

איפה מקום המפגש?

״הגיע הזמן שתחפשו עבודה חדשה״, אמר גרי רוט בקול שבור לעובדים שהתכנסו במטבח. ״זהו, אתה סוגר?״, שאל משה, מנהל המשמרת. ״אין ברירה״, אמר גרי והרכין את ראשו, ״הסגר השלישי הרג אותנו״. לרגע השתרר שקט, ואז בום - דפיקה חזקה על השולחן שהקפיצה את כולם. ״לא מאמין שבגיל 28 אני הולך לחזור להורים״, אמר משה וניער את ידו שכאבה מעוצמת המכה.

ארבע שנים עברו מאז שגרי פתח את הקפה, וחלק גדול מהצוות שלו נשאר איתו מההתחלה - משה למשל, וגם אווה, הטבחית שאהב כאילו היתה סבתא שלו. הוא ידע שסוף המגפה קרוב, לכאורה, אבל לא נשארו לו יותר מקורות מימון, החובות הלכו והעמיקו, והוא קיבל החלטה שמבחינתו היתה האחראית ביותר שניתן לקבל.

כשיצא מהמטבח ראה מעבר לדלפק את ניר וניב, לקוחות קבועים ואהובים, שבאו לאסוף קפה בטייק אוויי. הם היו בעיצומו של ויכוח משפחתי - ניר אמר שחייבים להחליף את הספה, וניב אמר שזה לא הזמן לעצב מחדש את הבית. גרי שקל את מילותיו ולבסוף הציע להם לחכות לסוף הסגר ולראות.

השניים הלכו ונכנסה מונה, שהזמינה כריך בריאות לקחת. ״מה שלומך, מונה?״, שאל גרי. ״אתה יודע, לא התקופה הטובה בחיי. אבל מקווה שבקרוב זה ישתנה״. משהו במבט ובחצי החיוך שלה גרם לגרי להרגיש שהיא מסתירה משהו, אבל הוא פטר את זה מיד כפרנואידיות שלו.

דקה אחר כך נכנסה אישה שלא הכיר, ובאה לדבר עם מונה. ״תכיר, זאת רווית, השותפה החדשה שלי״, אמרה לגרי. הוא ברך אותה לשלום, לקח ממנה הזמנה והעביר אותה למטבח. בינתיים נשאר באזור כדי לשמוע על מה הן מדברות. מתוך שברי המשפטים שהצליח לשמוע, קלט משהו לגבי סטארט-אפ חדש. קנאה צבטה בלבו. הנה הוא קבור בחובות עד אחרית ימיו, ואחרים מתחילים מחדש.

בסוף משמרת הלילה עמדו דמעות בעיניו, בעודו מניח כסאות הפוכים על השולחנות ומתכונן להעביר סמרטוט על הרצפה. הוא חשב על כך שהימים הספורים שנותרו לו בקפה תלויים בטוב לבו של בעל הנכס, שלא קיבל שכר דירה כבר חודשיים ומי יודע כמה זמן עוד יסבול את המצב.

כשסיים לנקות לקח את שקיות האוכל שנשאר, ויצא החוצה. על הספסל בפינת הרחוב כבר חיכו לו יעקב, רגינה ושמחה - שלושה חסרי בית שנהגו להגיע למקום בכל ערב כדי לאסוף את השאריות. תמיד התפלא כשראה אותם ותהה איך אנשים מסוגלים להגיע למצב הזה, אבל הערב לראשונה, כשמסר להם את השקיות המלאות, חשב שמעולם לא היה קרוב יותר להיזרק לרחוב. על דירתו השכורה ויתר כבר לפני חודש.

כשמיהר למטבח ונעל אחריו את הדלת, שוב עמדו דמעות בעיניו. הוא הוציא את המזרון שהחביא מאחורי השולחן, הניח אותו על הרצפה, נשכב והתכסה בשמיכה. הלילה היה מלא בחלומות רעים, וכשהשעון צלצל ב-6:00 בדיוק - הרגיש כאילו לא ישן דקה. הוא צחצח שיניים בכיור המטבח ומיהר אל הדלת, לאסוף את הלחם והירקות.

כשפתח את הדלת, צד את עינו פתק שלא היה שם אתמול. כנראה הוצמד במהלך הלילה. ״הנה צו הפינוי״, חשב לעצמו, עצם את עיניו ולקח שאיפה עמוקה. אבל כשפקח עיניים והביט ישירות אל הדלת, נכון להתמודד עם כל בשורה שיביא הפתק, פתאום אורו עיניו:

מספר הקסם הוא VG33VPVG0000022098743400

לאן מוביל הקוד?