למה המדינה מתכווצת בכל פעם שנדרשת השקעה מצידה בתשתיות תקשורת?

הדרך שבה בחר משרד התקשורת לטפל בסוגיית סגירת רשתות הדור השלישי ראויה לדיון רחב יותר מאשר עוד ידיעה קטנה בעיתונות הכלכלית. לא מדובר רק בסגירה טכנית של רשתות ישנות ושיחלוף של תדרים ביניהן, אלא בסוגיה שמעלה מחדש את הדיון לגבי מידת מעורבותה של המדינה בהחלטות בנוגע לתשתיות תקשורת, ומוכנותה להכניס את היד לכיס על מנת לעזור לסקטורים שונים - אך כמעט אף פעם לא בתחום תשתיות התקשורת.

השימוע לסגירת רשתות הדור השלישי נגוע בכוונות טובות, והוא בא על רקע הצורך של המדינה - ושל המפעילים - לסגור רשתות ישנות, בלתי יעילות ובזבזניות בניצול התדרים, לטובת הקצאת התדרים מחדש לרשתות חדשות בדור הרביעי והחמישי, שמטבען הרבה יותר יעילות.

השימוע מפרט את השלבים בדרך לסגירת הרשתות באופן כמוחלט ב-2025. פרק הזמן שהוקצה להתארגנות נשמע סביר בהחלט, במיוחד לאור העובדה שנקבעו מדרגות שיאפשרו למפעילים להיערך מבעוד מועד. למרות זאת, חלק מהמפעילים מתנגדים למתווה שקבע המשרד, ודורשים להסירו מסדר היום בטענה שאין מקום לקבוע לוחות זמנים קשיחים על רקע העלויות הכרוכות במהלך, וכן בשל העובדה שככל הנראה יהיו גורמים שיחליטו להמשיך ולהפעיל ציוד על בסיס הרשתות הישנות והתדרים המשמשים אותם באופן לא חוקי.

אך לצד המתווה המתחשב, מה שנעדר מהשימוע הוא היעדר הנכונות של המשרד - או יותר נכון לומר במקרה הזה המדינה, כי בסוף כולם יגיעו למשרד האוצר לקבל אישור - לתמרץ את המפעילים לפנות רשתות ישנות, בדרך של מתן תמריצים למפעילים שכן ירצו להתקדם ולמהר בפינוי לטובת הדור הרביעי והחמישי. במקביל, אפשר היה לפעול גם בדרך של תמריץ הפוך, ולחייב את המפעילים שלא רוצים להתפנות לשלם על כך.

למרבה הצער, בישראל שוק התקשורת מקבל את תשומת הלב הנדרשת רק כשהוא מגיע לתחתית הבור. כך קרה בהידרדרות התשתיות הנייחות והסלולריות, וההתעוררות המאוחרת של המדינה לצורך בפתרון דחוף של הבעיה.

לצורך הדיון, ניקח לדוגמה את ההחלטה סביב מתווה הסיבים האופטיים, והפטור שניתן לבזק לפרוס תשתיות בפריסה אוניברסלית. בזק (וכמו כן הוט, אבל במקרה שלה זה ראוי לתחקיר נפרד), מחויבת בפריסה אוניברסלית, ובמלים פשוטות לצורך הדוגמה אם היא מחליטה שהיא פורסת סיבים אופטיים היא מחויבת לפרוס אותם בכל הארץ ללא הבחנה.

כאשר בזק התנגדה וטענה שהיא לא מסוגלת לפרוס בפריסה אוניברסלית, ובמקביל לא נכנעה לכיפוף הידיים של המשרד שהילך עליה אימים בכך שלא יאפשר לה לפרוס אם לא תסכים לפרוס בפריסה אוניברסלית, התוצאה הייתה שהמשרד נשבר, והבין שבכוח זה לא יילך. נדרש פתרון יצירתי אחר.

כאן עמדו בפני המשרד שתי אופציות: לבחון את הטענה של בזק בצורה עניינית בדבר היעדר כדאיות כלכלית בפריסה אוניברסלית, או למצוא פתרון לכיסוי האוניברסלי שלא דרך בזק. אף אחד לא חשב, מדוע שהמדינה לא תתמרץ את בזק להשלים את הכיסוי האוניברסלי? אם למדינת ישראל כל כך חשוב שפריסת סיבים תגיע לכל נקודה בישראל, למה, כאשר גם מגיעים למסקנה שמדובר בדרישה לא הגיונית, המדינה לא תכניס את ידה לכיס ותממן את זה בצורה כזו או אחרת.

האבסורד זועק לשמיים, ומדוע?

ישראל הוציאה מיליארדי שקלים על מנת לסייע למפעלים ולחברות שונות, היא אפילו עזרה לרשתות אופנה. האם המדינה לא יכלה לסייע בהקלה כזו או אחרת כשמדובר בפרויקט תשתיתי שהחשיבות שלו למדינה היא אדירה?

בשורה התחתונה, מדינת ישראל החליטה ללכת במתווה מורכב שכבר דנו בו רבות: הוצאת הפריסה בפריפריה למכרזים למפעילים שיפרסו שם תשתיות, רק בגלל חוסר המוכנות שלה להקצות לתשתיות תקשורת פרומיל מהכסף שנזרק כאן לפח במסגרת הפאניקה שיצרה הקורונה.

מישהו בדק בכלל, או ניסה לבדוק, האם בזק הייתה מוכנה להתחייב לפריסה אוניברסלית בתנאים של סיוע כזה או אחר מהמדינה? האם לא היינו מרוויחים יותר ומשיגים תוצאות טובות פי כמה, אם במקום לוותר לבזק על חובת הפריסה האוניברסלית המדינה הייתה מתגמלת אותה בתמריץ כלשהו? אפשר גם היה לדרוש מבזק להשלים את הפריסה בקביעת מדרגות בדיוק כמו שעושים למשל כשרוצים לחייב חברות אחרות כמו IBC להרחיב פריסה. מחייבים אותה בפריסה בפריפריה במקביל לפריסה באזורי הביקוש. למה זה לא יכול לעבוד במקרה של בזק כדי שתעשה את זה אוניברסלית? את תוצאות הטעות הזו אנחנו עוד נשלם בעתיד.

בחזרה לסגירת הרשתות. בכירי המשרד אומרים בשיחות סגורות שהרעיון לתמרץ את המפעילים לסגור רשתות נדון לכישלון מאותה סיבה מוכרת, שאין סיכוי שהאוצר יאשר זאת. שוב חוזר הניגון ועימו השאלה, האם לא נכון שמפעיל שסוגר רשת דור שלישי ומפנה תדרים יקבל הקלה כלשהי בדמות הנחה באגרות תדרים למשל. ואם יחייבו את המפעילים לשלם אגרות מלאות פלוס 10% על המשך הפעלת הרשתות הישנות, מה אתם חושבים היה קורה? כמו תמיד, בחרו בפתרון הזמין, וחבל.

כאן דווקא חשוב להזכיר לטובה את ההתגייסות של משרד האוצר, שהסכים להעניק הקלות באגרות התדרים לחברות הסלולריות לטובת עידוד הפריסה בדור החמישי. זאת לאחר שהפנים שהמצב של ישראל מבחינת תשתיות גרוע מאד, ואחרי שמנכ"ל משרד התקשורת הקודם נתי כהן לחץ שנציג האוצר יגיע לקונגרס הסלולר בברצלונה כדי להבין את חומרת המצב. אמנם יש בכלל שאלה אם היה צריך מכרז והאם לא נכון היה שהמדינה תוותר על המכרז בעיתוי כה קשה ותגבה סכום סמלי עבור התדרים, אבל זה כבר מים מתחת לגשר.

כדי שהאוצר יסכים לתת משהו - הקלה, הנחה או כל דבר אחר - הוא חייב לדעת שיש החזר השקעה מאחורי המהלך שלו. ההחזר (ROI) אמור להיטיב עם המדינה. זה יכול להיות ביצירת מקומות תעסוקה, זה יכול להיות בהורדת מחירים או העלאת מהירות הגלישה, אבל משהו הוא צריך לראות בתמורה, וכאשר הוא מפנים הוא גם נותן. לא בטוח שבנושא סגירת הרשתות המשרד עשה את העבודה הנחוצה.

נקודה נוספת שהייתה יכולה לשכנע את האוצר היא להוכיח לו שהפינוי של התדרים ברשתות הישנות, יגיע להשקעות ברשתות החדשות. חשוב להבין את הנקודה הזו, כי בישראל אנו חושבים שהעובדה שמכרז הדור החמישי יצא והמפעילים השלימו פריסה של 250 אתרים, זה אומר שההשקעות בדור החמישי יימשכו. האמת היא הפוכה לגמרי. החברות על הגחון, ואין להן כסף להמשיך ולהשקיע בדור החמישי. לכן תמריץ לסגירת הרשתות בדור השלישי בהתחייבותן להשקעה - רק הייתה מסייעת.

לסיכום, בסופו של דבר קשה לראות פתרון אחר לבעיית רשתות הדור השלישי מלבד הרעיון שיאפשר לכל המפעילים רשת משותפת בדור שלישי בהקצאה מוגבלת של תדרים לצד סגירת הרשתות. האופציה קיימת אך היא לא מופיעה בשימוע וחבל. ייתכן שהמשרד מעדיף שהמפעילים יציעו זאת בעצמם, אבל קשה לראות כיצד ניתן יהיה להתגבר על הבעיה ללא רשת משותפת מוגבלת בדור השלישי, אחרת הקושי לסגור את הרשתות יהיה קשה מאד.