את מי תשרת חובת התקנת מערכות התראה למניעת שכחת ילדים ברכב

ילדים שנשכחים ברכב לוהט ומוצאים בו את מותם זו טרגדיה איומה. הורה ששכח את ילדו ברכב לא יסלח לעצמו עד סוף ימי חייו, ואת המחיר של השכחה הוא ישלם בכאב אינסופי יום-יום. לאחרונה, משרד התחבורה החליט לטפל בנושא הכאוב הזה, ולחייב בחקיקה את ההורים להתקין על כל כיסא בטיחות מכשיר המתריע על ילד שנשכח ברכב.

לכאורה היינו צריכים למחוא כפיים. בעיה כאובה שהנה נמצא לה הפתרון. אך לצערנו התברר לנו שזה לא המצב. הפתרון אליו הגיע משרד התחבורה הוא פתרון יקר ושאף עלול להשיג את המטרה ההפוכה.

המחיר הממוצע של המכשירים הקיימים כיום הוא כ-500 שקל לכל כיסא בטיחות לילד. למשפחה עם שני ילדים מתחת לגיל 5, שני רכבים, וסבא וסבתא שלפעמים עוזרים - מדובר באלפי שקלים נוספים לסל הצריכה המשפחתית. העלות המשקית של חיוב רכישת ההתקן שתוטל על כלל ההורים, מתקרבת למיליארד שקלים. המשמעות היא שהנטל הממוצע על כלל ההורים לסוג של "ערבות הדדית" ביניהם יהיה מעל 20 מיליון שקל כדי אולי להצליח להציל חיים של ילד אחד. האם נכון לחייב להטיל זאת על כתפי ההורים?

האם אין לאפשר להם לבחור להשתמש באופציות זולות יותר שיכולות להשיג את אותה מטרה? אך בעיקר- האם זה בכלל יפתור את הבעיה?

כמי שמנתחים את מרבית הרגולציות שמתפרסמות במדינת ישראל, נעצבנו לראות שדווקא בנושא של דיני נפשות, תהליך קבלת ההחלטות שקדם להחלטה היה מהגרועים בהם נתקלנו.

האם ברגולציה נציל את חייהם של ילדים?

השכל הישר אומר שלפני שמנסים למצוא פתרון לבעיה, צריך קודם להבין שיש בעיה, ולכן ציפינו לראות בדוח של משרד התחבורה נתונים על מקרי שכחת ילדים ברכב. להפתעתנו, הסתבר שלא זאת בלבד שמשרד התחבורה לא עשה שום מחקר או בדיקה משל עצמו, אלא שלמרות שהוא הסתמך על נתוני ארגון "בטרם" (אשר גם הם לא עשו מחקר אמפירי, אלא אספו כתבות מהתקשורת), הוא הציג נתונים הגבוהים מנתוניו ב-50%, וגם על פיהם מדובר במוות של כשני ילדים בשנה.

אין צורך להכביר מילים על כך שכל ילד הוא עולם ומלואו, אבל האם ברגולציה הזאת אנחנו הולכים להציל את חייהם?

בדיון שנערך בכנסת בנושא, ראש אגף בכיר למדיניות רגולציה במשרד ראש הממשלה, הבהיר לחברי הכנסת כי יתכן שתושג דווקא המטרה ההפוכה. הורה שיש לו תקציב לקניית כיסא לרכב, עלול לקנות כיסא בטיחות זול יותר ובטוח פחות, כי חלק ניכר מתקציבו ילך כעת לרכישת ההתקן, כך שיתכן שהסיכוי שאותו ילד יפגע מתאונת דרכים, ולא משכחה ברכב, דווקא יעלה.

אבל יתרה מזאת - למה להכריח הורים לקנות את המערכות היקרות הללו? אולי יש אמצעי התראה זולים ואפקטיביים יותר כמו התראה בטלפון הסלולרי? בנוסף, על פי נתונים של "בטרם", שאליהם המשרד לא התייחס, 50% ממקרי המוות הם במגזר הערבי. אולי היה צריך להפנות אליהם בצורה ממוקדת אמצעי הסברה אשר היו יכולים להועיל? מיהן החברות שתעמודנה בתקני הבטיחות? גם שאלה זו לא זכתה לתשובה. כך גם השאלה של נועה זלצמן מלובי99, האם תהיה תחרות או שיהיה מי שיהנה במיוחד מהתקן שנקבע- נשארה בשלב זה חידה.

אין תקדים לרגולציה דומה בעולם

האם יש לכך מקבילה בעולם? מסתבר שאיטליה היא המדינה היחידה בעולם שקבעה לאחרונה רגולציה דומה, אך באיטליה בניגוד לישראל המדינה משתתפת בעלות, ומכל מקום הרגולציה באיטליה נכנסה לתוקף רק לאחרונה, כך שאין אפילו נתונים לגבי היעילות שלה.

ואם לא די בכך, הרי שעל אף שהגורם הראשון במעלה שהיה צריך לשאול את דעתו הוא ההורים, מסתבר שלא זאת בלבד שלא נערך איתם שיתוף ציבור בזמן ניסוח התקנות, אלא שהזמן שניתן להערות הציבור היה זמן מקוצר, המנוגד להנחיות. אציין, כי מניסיוננו, כשאין סיבה אמיתית לקיצור לוחות הזמנים, זמן מקוצר להערות ציבור הוא דגל אדום המחייב בדיקה בשבע עיניים של טיב הרגולציה.

הדיון בוועדת הכלכלה היה רווי אמוציות. משרדי הממשלה, למעט כמובן משרד התחבורה, התנגדו או הביעו חוסר נוחות מופגנת מהנושא.

כשילד נכשל במבחן הוא נדרש בדרך כלל ללמוד את החומר שוב ולגשת למבחן חוזר. בדיון שנערך בוועדת הכלכלה, חבר הכנסת פינדרוס וחברת הכנסת שי וזאן הבינו זאת היטב, ודרשו בחינה נוספת של הנושא. גם יו"ר הוועדה, ח"כ מרגי, לא איפשר הצבעה בדיון. האם בסופו של יום הכנסת תדרוש מבחן חוזר או שתעתר ללחץ הרב שמופעל על ידי משרד התחבורה, לאישור התקנות באופן מיידי - ימים (לא רבים) יגידו. 

הכותבת היא מומחית לתהליכי רגולציה, הקימה את פרויקט "תו איכות RIA" המבצע הערכה לתהליכי הרגולציה של משרדי הממשלה