הגיע הזמן להפנים: חיי ערבים אינם הפקר

שנת 2020 הייתה הקטסטרופלית והמדממת ביותר בחברה הערבית. 96 אזרחים נרצחו ומאות רבות נפצעו קשה ויישארו מצולקים, הם ומשפחותיהם, לכל החיים. הימים הראשונים של 2021 מבשרים שהשנה הקרובה צפויה להיות עקובה מדם לא פחות. רק החלה השנה, וכבר ראינו 4 מקרי רצח של אזרחי ישראל מהחברה הערבית ועוד 4 רציחות בכפר עקב, גניבת תחמושת מצה"ל ע"י גורמים עברייניים בהיקפים עצומים, והצתת ניידות משטרה (ככל הנראה כפעולת תגמול על מעצרים והחרמת כספים מכנופיות).

בינתיים, אוזלת ידה של המשטרה מקדמת ברפיונה את שליטתם הבלתי מעורערת של ארגוני הפשיעה ביישובים הערביים. רפיון זה מתכתב במישרין עם הפחד בחברה הערבית שמנהיגיה אינם מוצאים את העוז לגנות בכל פה את העבריינים האלימים ולהוקיע אותם.

שיא השיאים נשבר בשורת מקרי רצח משולשים בדצמבר, שבוצעו גם בכבישים ראשיים, והגיעו אפילו לקרב יריות על כביש חוצה ישראל, בליווי משטרתי. אם מישהו עוד היה זקוק להוכחה שאי אפשר להמשיך ככה - השבועות האחרונים הוכיחו זאת מעבר לכל ספק.

נראה כי כל עוד ערבים הורגים ערבים, רשויות המדינה, ובפרט המשטרה ומערכת המשפט, ממשיכות לקבל את המציאות הנוכחית, ורק הזליגה האיטית של הפשיעה לחברה היהודית מתחילה לגרום למשהו לזוז. משמעות הדבר היא פשוטה: חיי האזרחים הערבים שווים פחות בעיני מקבלי ההחלטות. הם פשוט לא נמצאים בסדר העדיפות.

חיי האזרחיות והאזרחים הערבים אינם הפקר

עשרות שנים במדינת ישראל לימדו אותנו, אזרחיה הערבים, שמבחינת מי שקובע כאן, אנחנו וחיינו לא חשובים כמו יהודים. כמה נורא, ככה פשוט: אנחנו לא זכאים לשירותים מצילי חיים כמו לתחנות מד"א וכיבוי אש, למרפאות ובתי חולים, לכיתות לימוד ומתקני חינוך, למגרשי ספורט, לבנקים, לשירותי ממשלה ביישובים שלנו ובעצם בכל תחום שניתן להעלות על הדעת, אנחנו והצרכים שלנו נחשבים פחות.

לכן, הצעד הראשון לשינוי יהיה שמקבלי ההחלטות יבינו אחת ולתמיד, שחיי האזרחיות והאזרחים הערבים אינם הפקר.

בתחילת נובמבר הבטיח ראש הממשלה, שהשתתף בישיבת הוועדה המיוחדת של הכנסת למיגור הפשיעה, כי בתוך שבועיים תובא ותאושר החלטת ממשלה שתבטיח מאבק כולל באלימות. במשרדו כבר מוכנה תוכנית כזו שעליה עבד במשך חודשים צוות של אנשים מוכשרים שגם קיבלו הערות והצעות מהחברה הערבית. בדיון הוצג דוח מפורט של ועדת המנכ"לים שמציב פתרונות שאינם מושלמים, אך הם ברי יישום כבר עכשיו. סוף סוף המדינה השכילה להבין כי נדרש פתרון מערכתי, וכעת נותר לתקצב ולאשר החלטת ממשלה למיגור האלימות בחברה הערבית, כפי שהבטיח ראש הממשלה. במצב החירום הזה שבו נמצאים האזרחים הערבים כל יום נוסף שבו אין עדיין תוכנית למאבק כולל באלימות, אסור להמתין עם אישור התוכנית ולו יום אחד.

אלא שהנושא לא מובא לממשלת השיתוק הנוכחית, ובמקומו צפוייה להיות מוצגת החודש, למה שנותר מהממשלה, הצעה שהיא אפילו לא צל חיוור של התוכנית שהובטחה. במקום תוכנית הוליסטית בהיקף של מיליארדי שקלים, מתוכננות להיבנות כמה תחנות משטרה, וכל השאר - נדחה לתוכנית חומש שאולי תוצג לממשלה הבאה. בינתיים, מי שממשיכים ליפול חלל הם עוד ועוד אזרחים ערבים שלמדינה לא כל כך אכפת מהם. זה לא נעים, אבל זו האמת.

החברה הערבית כבר הבינה שהפתרון טמון בשיתוף פעולה בין ההנהגה, המקומית והארצית, וגורמי האכיפה. מדי יום נשמעות זעקותיהם של אזרחים ומנהיגים אשר דורשים מהמשטרה לנהוג ביעילות ולפענח פשעים חמורים. הגיע הזמן שנושא זה יהיה על סדר היום של החברה הישראלית כולה. השינוי יתחיל כשהמדינה תראה, במעשים ולא בדיבורים, ש-Arab Lives Matter. 

הכותבת היא מנהלת שותפה - קהילות בטוחות, יוזמות אברהם.  הטור מתפרסם כחלק מפרויקט מיוחד של מדור הדעות שמתמקד באלימות המתגברת בחברה הערבית בישראל