"למה להרוס ענף שלם? מסעדת '24 רופי' היא מפעל חיים"

לפני כמה ימים פרסמה נטע ארצי פוסט בפייסבוק שבו היא נפרדת ממפעל חייה, מסעדת "24 רופי", מסעדה הודית צמחונית-ייחודית אותה פתחה לפני 17.5 שנה עם שותפה, אורי מזרחי, וכבר הפכה למוסד תל אביבי.

הקורונה הצליחה להכריע אותם. ההכנסות צנחו, ההוצאות המשיכו לרדת, והחובות נערמו לאורך כל החודשים האחרונים שברובם המסעדה הייתה סגורה, ובתחילת הסגר הנוכחי הבינו ארצי ומזרחי שאין אפשרות להמשיך לקיים את המסעדה.

"הסגר השלישי היה מכת גרזן שגמרה אותנו", אומרת ארצי. "עד אז לפחות היה לנו את הטייק-אווי, וגם יכולנו לראות אנשים ולהסתכל להם בעיניים, כי זה מה שאנחנו אוהבים, את הקשר והחיבור האנושי. אבל כשסגרו לנו גם את הטייק אווי, אז בשביל מה להמשיך? גם אין לי פנים לבוא לבעלת הבית שלי ולבקש עוד הנחה בשכר דירה. אין לי פנים לבוא לעובדים שלי ולומר להם 'אני מצטערת, אבל גם החודש אין לי איך לתת לכם עבודה'. הבור הכלכלי שנקלענו אליו בעקבות משבר הקורונה הוא עמוק, וזה לא נגמר".

אחד הדברים שהכריעו את הכף עבור ארצי הייתה העובדה שהיא הבינה שהיא עובדת עבור חברות השליחויות, במקום שהמצב יהיה הפוך. "המצב בלתי אפשרי כשהאפשרות היחידה של המסעדות היא לפעול בטייק אווי. כל הנושא של השליחויות זה אחד הדברים הכי מטורפים והכי מתסכלים. בפועל, אנחנו עבדנו בשביל חברת השליחויות. לא נשאר לך כסף אחרי שאתה מוציא שליחות ב-27% פלוס מע"מ ומשלם 30% פוד קוסט, ואתה צריך לשלם לשף ולזה שאורז את האוכל ולשלם על הפלסטיקים ואת חשבונות המים, החשמל והגז , שלא נדבר על שכירויות וארנונה. אתה בעצם עובד בשביל שחברת השליחויות תרוויח".

בסגרים קודמים השתמשתם בשירותי השליחויות?
"כן. עשינו את זה כי זה מה שעושים והיה אפשר גם לקחת טייק אווי ואנשים כן יכלו לבוא לקחת אוכל, אבל ברגע שבסגר השלישי סגרו לנו את הטייק אווי בלי שום סיבה הגיונית, אז גם סגרו לנו את העסק. אין סיבה לסגור את הטייק אווי.

אנשים עומדים בתורים להתחסן לקורונה ועומדים בתורים לקנות אוכל בסופר, אז למה זה לא בסדר שיעמדו אצלי בתור בשביל לקנות אוכל מוכן? למה בסופרים אפשר לעמוד בתור? כי יש להם מונופול? מה ההבדל? למה להרוס ענף שלם? למה להרוס לאנשים חיים? המסעדה הזאת היא מפעל חיים. 17.5 שנה שאנחנו פה. זה נהיה מוסד. יש לי שף הודי מדהים שאין לו חל"ת. מה הוא יעשה עכשיו? מי נותן לו את האפשרות להשתכר בעצמו, לאכול?".

הבעיה, אומרת ארצי, מתחילה ונגמרת ביחס של המדינה לענף המסעדנות. "כל ענף המסעדנות והתרבות, שבעיני הם ביחד, חטפו מכות מאוד מאוד קשות, וזו מכה ניצחת כי אין תמיכה.

"אנשים מדמיינים שמסעדנים זה טייקונים או אלי הון, כשבפועל אנחנו אנשים ממש פשוטים. גם אני משלמת שכר דירה. לא קניתי לי בית בסביון בזכות זה שמכרתי טאלי ב-50 שקל. אנחנו אנשים פשוטים שצריכים לשלוח את הילד לגן ולחוג, ולשלם חשבונות. יש ניתוק בין המדיניות לבין מה שקורה בפועל. כשעומד יולי אדלשטיין ואומר 'המסעדנים מסתדרים. יש להם שליחויות', הוא פשוט לא מבין על מה הוא מדבר. פשוט חוצפה. השליחויות גמרו אותנו. למסעדות לא היה מערך שליחויות והחברות הקיימות הן סוג של מונופול. הם עשו מיליונים על הגב של כל המסעדנים ואדם שמוכר כמוני מנה ב-50 שקל, לא נשאר שם כלום. אם הייתי מוכרת מנות ב-150 שקל לא הייתי סוגרת, אבל במנה ב-50 שקל אין אפשרות להמשיך להתקיים כשיש רק אפשרות לשליחויות.

"זה גורם לאנשים לאבד אמון וגם לא לרצות לשתף פעולה עם ההנחיות מהמדינה. המדינה הפכה את שיתוף הפעולה לבלתי אפשרי, למרות שאתה רוצה להיות הכי בסדר. המציאות היא קשה, הכול נהיה קשה. מסעדנים יושבים בבית ומיואשים. אנשים מתוסכלים, מרגישים שלא רואים אותם ולא סופרים אותם".

קיבלתם סיוע מהמדינה? מענקים?
"המענקים לא מספיקים. יש מלא מסעדות שלא קיבלו מענקים ועדיין נאבקים בביורוקרטיה של המענקים. אנחנו קיבלנו מענקים, אבל הם לא מכסים את ההוצאות שלנו. לא קרוב אפילו. אני לא יכולה להישאר סגורה, ולהמשיך לשלם את ההוצאות עם המענקים. זה לא עובד. ולא רק זה. היה חודש שהרף למענק היה הפסד של 40%, ואני הפסדתי 39% ולא הייתי זכאית באותו חודש לא למענק של השתתפות בהוצאות ולא למענק אישי".

"24 רופי", הממוקמת בלופט של 130 מטר ברחוב שוקן בתל אביב, נפתחה ב-2003 על-ידי ארצי ואורי מזרחי. היא הייתה בת 25, הוא בן 30, ולשניהם הייתה אהבה משותפת לתרבות ולאוכל ההודים. אז הם החליטו לפתוח מסעדה מחתרתית על גג דירתם השכורה ברחוב רופין 24 בתל אביב. "היו לנו שלושה חודשים קסומים ומופלאים בתור מסעדה מחתרתית, מתחת לרדאר, על הגג. הרבה אנשים הגיעו, יותר ממה שציפינו, אבל אז הגיע החורף וכבר לא יכולנו לעבוד על הגג, אז מצאנו מקום אמתי - את הלופט בשוקן שבו אנחנו נמצאים מאז ועד היום".

מאז ועד היום המסעדה הייתה פתוחה ברצף, למעט ביום כיפור. עכשיו היא נסגרת. "מאז שהודענו על הסגירה אני ברכבת הרים מטורפת, של רגשות מורבים. מצד אחד זה כמו שבעה, אנשים עולים לרגל להיפרד להגיד תודה ויש הרבה עצב על זה שנפרדים. אני כל הזמן בוכה עם הלקוחות שבאים להיפרד. מצד שני, כמות האהבה שאנחנו מקבלים מדהימה. אנשים אומרים לנו שהיינו בית עבורם, וזה מחמם את הלב".

אז אולי תשנו את דעתכם ולא תסגרו?
"כשעומדת מולי לקוחה ובוכה, ואני מתחילה לבכות גם, אז אני מיד במחשבה של 'שיט, בוא נחזיר את הגלגל אחורה', אבל אי-אפשר. מכרתי פה הכול. מכרתי ציוד מטבח של אלפי שקלים במאות שקלים בודדים כי אין לי ברירה. רק בשביל שמישהו ייקח את זה מפה, לחסל את המקום. זה כואב. זה שובר את הלב. יש רגעים שבא לי להתחרט אבל כבר אי-אפשר".

למה אי-אפשר?
"נקלענו לבור כלכלי עמוק של 300 אלף שקל. קשה לי אפילו לומר את המילים האלה, כי אני לא מאמינה שזה קרה. אבל התחלנו להרגיש את המשבר כבר בסוף פברואר 2020. אז מתחילה היסטריה וירידה בכמות האנשים שמגיעים למסעדה, ואז מגיע ה-15 במרץ 2020 ואנחנו מכבים את האור ולא יודעים מה יהיה, האם נחזור ומתי. לפני כן המקום היה סגור רק ביום כיפור וערב חג, ופתאום אתה לא יודע מה יקרה עם הבייבי שלך. ואז מתחילה התקופה מטורפת של הלא ידוע. כל שתי דקות אומרים לך משהו אחר. ואז התחילו כל מני הנחיות מאוד לא פרופורציונליות.

"בסוף הסגר הראשון היינו בטוחים שזהו, סיימנו את השטות הזאת, וחוזרים חזרה לעניינים. עשינו שיפוץ קטן אנחנו בעצמנו, סיידנו ועשינו שדרוג, כי לא היה לנו כסף, וקיווינו שהכול יחזור לקדמותו. ואז שוב התחיל בלגן, הנחיות סותרות ועוד סגר ועוד בלבול, והסגר האחרון גמר הכול. אני לא מפעל לאוכל אני מקום לאירוח להזנה. זה מקום שנתן הזנה לא רק לבטן אלא גם ובעיקר ללב ולנפש. אנשים נפגשו פה לדייטים, לשיחות מלהב ומשפחות באו לחגוג פה אירועים משפחתיים. הייתה לאנשים מסורת שקשורה למקום כי זה 17 שנה וזה נהיה בית לאנשים. אין לי דרך להמשיך לקיים את זה אם לא ניתן לארח אנשים במסעדה".

ומה צופן העתיד? מה תעשי?
"אני קודם כל הולכת לנוח. אני צריכה ריפוי אחרי השנה הזאת. אני חייבת ריסטארט לכל המערכת שלי. הגוף שלי שבור. אני נושמת, ואני בן אדם שעושה התפתחות גופנית, ויש לי כלים, אבל זו הייתה שנה מאוד קשה.

"אני כנראה סיימתי את עידן המסעדנות של חיי. אני באתי מעידן הרוח וחוזרת לעידן הרוח. אני מלמדת, מטפלת ועושה סדנאות, וזה מה שאעשה אחרי המנוחה. אתן לזה יותר מקום".