לבד אבל ביחד: מה קורה בעולם החברתי של סדנאות הוויפאסנה

אדם שמגיע לסדנת ויפאסנה כדי לפגוש את עצמו בשתיקה, מדוע הוא צריך שם אנשים נוספים? ומדוע אנשים שעושים מדיטציה טוענים שקל להם הרבה יותר למדוט בקבוצה, גם אם הם אינם יודעים את שמם של חבריה? הפרדוקס הזה סיקרן את ד"ר מיכל פגיס, סגנית ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, והיא יצאה לחקור אילו מין מערכות יחסים חברתיות נוצרות בסיטואציה כזאת. האם בקבוצה שמתכנסת אד-הוק ולחבריה אין סממני זהות זה בעיני זה יכולים להתקיים יחסים קבוצתיים?

"הפעם הראשונה שבה הגעתי לקורס ויפאסנה הייתה מתוך עניין אישי ולא כחלק ממחקר", היא מספרת. "מדיטציה נחשבת דבר מאוד חיובי בתרבות שלנו היום. כבר רואים אותה גם בבתי אבות ובחדרי כושר, ויש כל מיני אפשרויות למדוט בקבוצה. הוויפאסנה היא אחת מצורות המדיטציה המקובלות יותר מדרום מזרח אסיה, והיא נחשבת הטירונות של המדיטציה - מצד אחד מתאימה למי שרוצה להיכנס לעניינים, ומצד אחר קיצונית יחסית.

"לפני שהגעתי לוויפאסנה, שמעתי אנשים אומרים, 'אני הולך לקחת חופש מהחיים ולברר עם עצמי דברים', כלומר, מדובר בחוויה מאוד אישית. בהנחיות למדיטציה עצמה, אומרים, 'אל תסתכל על אחרים, אל תשווה לאחרים, וגם כמובן 'אל תדבר עם אחרים'. אבל המרחב הוא חברתי ולא אינדיווידואלי בכלל. ישנים בחדר עם אנשים אחרים, אוכלים יחד ארוחות, ובאולם המדיטציה יושבים כ-30-40 ס"מ זה מזה. זה מרחק שמאפשר להבחין בתזוזות קטנות, לשמוע את הנשימות של השכנים שלך, אפילו להריח.

"סיקרן אותי המתח בין היחד ללבד. הרגשתי שזה משהו שחייבים לחקור, בעיקר אחרי שהתחלתי לקרוא מחקרים על מדיטציה וגיליתי שהם ממוקדים מאוד בפן הפסיכולוגי: כיצד המדיטציה מועילה לאנשים, איך היא משנה את המוח והתפקוד שלו. בכלל לא שואלים על המרחב החברתי, אף שברור שיש פה עולם חברתי".

 מיכל פגיס / צילום: לילן תוינה

משאירים את הזהות החברתית בחוץ

באיזה מובן אוסף האנשים האלה שנושמים אלה ליד אלה הם קבוצה?
"המדיטציה, ובאופן ספציפי ויפאסנה, היא בעלת היסטוריה תרבותית. זו פרקטיקה בודהיסטית, והסדר החברתי בסדנה הוא אותו סדר חברתי שיש במנזרים, שיש בהם מרקם חברתי ייחודי - אין לך משפחה, אין לך ילדים והחיים שלך הם אך ורק בתוך המנזר. הוויפאסנה עושה ניסיון מעניין לקחת את הפרקטיקה הזו ולהכניס אותה לחיי היומיום של אנשים רגילים.

"בחיי היומיום שלנו, המחשבות שלנו שוהות הרבה מאוד זמן בנקודת המבט של אחרים עלינו. במיוחד בחברה המודרנית, אנחנו חווים מגוון מאוד רחב של תפקידים חברתיים בכל יום. אחד התרגילים שאני נותנת לסטודנטים שלי הוא לתאר יום רגיל ולספר כמה אינטראקציות היו להם באותו יום, וכמה תפקידים חברתיים הם מילאו. לדוגמה, התעוררתי בבוקר והייתי אמא ובת זוג ואחרי כן הייתי לקוחה בחנות ואז הייתי המרצה, ואז דיברתי עם אמא שלי והייתי בת, וכל הזמן התעסקתי במה שאחרים חושבים על האופן שבו אני ממלאת את התפקיד שלי. הסוציולוגים מכנים את הנטיה הזו להתבונן על עצמנו דרך אחרים, 'העצמי במראה', והרשתות החברתיות מעצימות את התופעה. אנחנו כל הזמן עושים פרפורמנס של העצמי.

"מדיטציה היא קודם כול חופש מהמרחב שבו יש ריבוי עצמי. אנחנו שמים את הטלפונים בצד, ואנחנו לא צריכים לבקש כלום - לא את האוכל, לא את המיטה, הכול מוכתב לי ואני לא צריכה לקבל החלטות שמעידות על הזהות שלי. אני לא מדברת עם אנשים אחרים, הם לא שואלים איך קוראים לך? במה את עובדת? מאיפה את? מה המצב המשפחתי שלך? אני כאילו תולה את כל הזהויות החברתיות הרגילות שלי בחוץ, ומצטרפת לקהילה של זרים שלא יודעים עלי כלום. אני אפילו לא אישה נחמדה או לא נחמדה. יש לי רק זהות אחת - אדם שעושה מדיטציה".

אבל לאט לאט נוצרת הזהות החברתית של הקהילה החדשה. "אנחנו רואים איך נבנית היררכיה, המתרגלים המנוסים יותר יושבים קדימה, ואלה שמאחור מנסים לחקות אותם או ללמוד מהם. יש אלמנטים של חיקוי - אם מישהו מביא כרית שנראית נוחה יותר, אז בפעם הבאה גם אחרים יביאו כרית כזאת. יש נורמות חברתיות, ויש פיקוח חברתי. אם אסור לדבר ואחרים לא מדברים, אז גם לי לא נעים לדבר. אם אמרו שכדאי לזוז כמה שפחות ואנשים באמת לא זזים, גם אני אזוז כמה שפחות. זו אחת הסיבות שבגללה אנשים באים למדוט בקבוצות. רמה מסוימת של פיקוח חברתי מדרבנת אותם לעשות את זה 'כמו שצריך'".

אפקט הסינכרון שמעמיק את המדיטציה

הרכיב החברתי מתבטא גם בתהליך שנקרא "הדבקה רגשית". "אנשים נוטים להסתנכרן זה עם זה", אומרת פגיס. "אם שני אנשים הולכים יחד, הם לרוב יתחילו ללכת באותו קצב, וזה קורה אפילו אם הם מדברים זה עם זה בטלפון. יש הסתנכרנות בנשימה, הידבקות בשיעולים, בפיהוק, בבכי ובצחוק. במדיטציה, אם אחד משתעל, גם האחרים עלולים להתחיל להשתעל, וקרה שאחת המתרגלות התחילה לצחוק ושתיים אחרים נדבקו בצחוק הזה והן צחקו יחד כאילו הן חברות ותיקות שחולקות בדיחה משותפת, אף שהן לא מכירות זו את זו ולא סופרה שום בדיחה".

לדברי פגיס, הסנכרון הזה הוא שמביא את הקבוצה החברתית של הוויפאסנה אל השלב הבא שלה. המתרגלים המתחילים, היא אומרת, עוסקים המון בשאלה אם הם עושים את המדיטציה היטב, מה אחרים חושבים עליהם, האם מה שמתרחש אצלם בראש דומה למה שמתרחש אצל אחרים. אבל עם הזמן הדגש עובר להסתנכרנות פיזית, שמתאפשרת במקום שקט שבו כולם קשובים לנשימות ולתזוזות זה של זה. ההסתנכרנות הזו מאפשרת להעמיק את המדיטציה. "פתאום מרגישים איזו זרימה של רוגע, של שקט גופני, שעוברת בין כולם.

"זה משותף במובן מאוד מוזר, כי מצד אחד כולנו נמצאים שם יחד ומאוד מסונכרנים, ומצד שני, אותו צחוק לדוגמה לא יתורגם לנרטיב. לא עוצרים ואומרים, 'אוי, זה היה נורא מצחיק', אלא חוזרים מיד למדיטציה. זה ערוץ תקשורת שהוא גופני בעיקרו. עם הזמן אני נעשית מסונכרנת עם האחרים, אבל פחות חושבת עליהם, ומפנה את תשומת הלב יותר לתוך עצמי. זה מעבר שהוא מעניין, והוא מאוד קריטי להצלחה של חוויית הוויפאסנה".

קורס שלם בלי לזהות פנים

כשאנחנו מניחים בצד את כל הזהויות שלנו ואפילו את צורות התקשורת של היום יום, אולי נוצר לחץ חברתי גבוה להצליח בזהות היחידה שנותרה לנו - מתרגל המדיטציה. אולי זה יותר לחץ חברתי שעוזר לתרגול.
"על פניו, לא אמורה להיות מדיטציה טובה יותר או פחות טובה, והרעיון הוא שלא תהיה תחרות. מצד שני, אפשר לראות מי יושב יותר זמן, זז פחות. אחת ההוראות של המדיטציה היא לדחוף גם את זה לשולי התודעה, אף שאם זה באמת לא היה חשוב, לא היינו רוצים לעשות את המדיטציה בקבוצה. זה קצת דומה למה שמתרחש בקבוצת ריצה.

"בהתחלה אנחנו מסתכלים מי רץ יותר מהר, וכל אחד מושך את השני קדימה, אבל בשלב כלשהו קצת שוכחים מזה ופשוט רצים כקבוצה, הגוף נכנס לקצב אוטומטי והמיינד מניח לזה. מתרגלי מדיטציה מדברים לפעמים על ההבדל בין לעשות מדיטציה, שזה עניין שדורש מאמץ, לבין 'להיעשות על ידי מדיטציה', שזה האירוע חסר המאמץ שקורה ברגע שנכנסים לסנכרון, עם הגוף שלנו ושל אחרים".

בכל זאת יש בקבוצת מדיטציה סימנים חיצוניים שיכולים לאותת על זהויות, כמו מגדר, גיל, תנועות הגוף והיציבה, מבנה גוף, טיפוח, בגדי יוגה אופנתיים. אולי הקבוצה כן שמה לב לדברים הללו ונותנת להם ערך?
"לא זיהיתי את המאפיינים האלה כמשמעותיים במחקר שלי. כן אפשר לומר שלמורים ולמתנדבים ישנו דפוס של תנועה יחסית איטית, וטון דיבור רגוע ושקט, או לפחות מנסים לאמץ את הדפוסים האלה, שכן הם מעידים עליהם שהם מדריכים או מודטים מנוסים. אבל באמת שכשעושים מדיטציה עם אנשים רואים בעיקר את הגב שלהם. אפשר לסיים קורס מדיטציה שלם בלי לזהות פנים".

מה לגבי המדריך? האם יש לו מעמד מיוחד?
"בוויפאסנה, לפחות מהסוג שאני חקרתי, המדריך הוא לא איזה גורו כריזמטי שמחזיק את הקהל. כן יש לו מעמד מכובד והוא כן נותן הוראות שאנשים נשמעים להן, אבל הם לא נמצאים שם בשבילו, והסנכרון החברתי לא עובר דרך זה שכולם מתמקדים במדריך. לפעמים ההנחיה היא בכלל מוקלטת, ואז תפקידו של המדריך עוד יותר מינורי.

"אנשים כן שואלים את עצמם - הוא נראה מאושר? הוא נראה שלו? האם הוא נראה כמו מישהו שהייתי רוצה להיות כמוהו? לפעמים הם מאוכזבים מכך שהם שואלים שאלות ומקבלים תשובות לא משביעות רצון, או שהמורה לא יכול להתייחס לשאלות הספציפיות שלהם לגבי החיים שלהם. לפעמים אנשים מביעים אכזבה מהמרחב של הויפאסנה מהבחינה הזו. הם אומרים שזה מרחב קר ומנוכר. זה מרחב חברתי אבל לא מרחב של חברותא ויש כאלו שמחפשים בדיוק את זה ויש כאלו שמתאכזבים ועוברים הלאה למשהו אחר.

"יש סוגי מדיטציה אחרים שבהם המדריך הוא כן גורו, הוא מנחה תוך שימוש במילים רבות והוא מאחד את הקבוצה, ואז החוויה היא קצת שונה".

סימני הזהות בזום מפריעים

החוויה הזאת שתיארת, של מרחב משותף עם זרים שבו אנחנו לא יודעים מי הם אבל מרגישים איזשהו סינכרון איתם, כמו בהופעה, במועדון, ואפילו ברחוב הומה מאוד - נראה שזה אחד הדברים שחסרים לאנשים בתקופת הקורונה.
"בהחלט. המרחבים האלה חסרים, וזה פוגע מאוד בכולם, גם במתרגלי המדיטציה שקשה להם יותר לתרגל לבד. בתקופה הזו היה ניסיון להעביר את המדיטציה הקבוצתית לזום. זה רק מראה כמה הקבוצה חשובה לאנשים, והם לא באים לריטריטים רק כי זה רחוק מהחיים הרגילים, אלא גם כי זה קרוב לאותם מתרגלים אחרים.

"אבל לזום יש אלמנט שמעורר מודעות. קודם כול כי אני רואה את עצמי. אני רואה פנים של אחרים. אחרים רואים את הבית שלי ואני את שלהם. אני רואה שלמורה יש כלב או חתול, וזה יכול להשפיע על הדעה שלי לגביהם, כשעד כה תפסתי אותם רק בתור 'המורה' או 'המתרגל'. פתאום מישהו מתרגל במרפסת, ואני יכולה לשאול למה לי אין מרפסת יפה כזו לעשות בה את המדיטציה שלי. זה מעלה לראשונה שאלות של מעמד כלכלי.

"המורים מעודדים לפתוח מצלמה, כדי ליצור רמה מסוימת של פיקוח חברתי, ויש בזה משהו מאוד מוזר. את רואה ריבועים ריבועים של פנים, אבל כולם עם עיניים עצומות. לא רואים זה את זה, ובכל זאת עצם העובדה שהפנים שלי נמצאות שם ואנשים תיאורטית יכולים להסתכל עליהם, זה נותן תחושה של פיקוח חברתי כלשהו.

"יש אפילו מינימום של סינכרון. לדוגמה, אם בהתחלה כל אחד לא בטוח כמה קרוב הוא אמור לשים את המסך לגוף שלו, אם צריך לראות את כל הגוף או רק את הפנים, בשלב מסוים, באופן טבעי אנחנו נראה שכולם מתחילים להציב את המחשב בערך באותו מרחק. אבל זה קורה עד רמה מסוימת. בכל זאת כולם חוץ מהמורהו נמצאים על 'השתק', אנחנו לא שומעים את הנשימות שלהם, את הרעשים הקטנים".

פגיס אומרת שהיא שמה לב שמורים המעבירים את השיעורים דרך הזום התחילו לדבר יותר מכפי שהם מדברים במרחבים הפיזיים. "הם עברו להשתמש במילים כעת כדי ליצור את המרחב החברתי המשותף. ולמרות הקשיים, אנשים אמרו שהם כן הרגישו ביחד במדיטציה בזום. אם אלה היו אנשים שכבר עשו מדיטציה יחד, היה להם יותר קל לשחזר את החוויה. ובלי קשר לזום, אנשים שקשה להם לעשות מדיטציה לבד אך נאלצים לעשות זאת, מדווחים שהם לפעמים עוצמים את העיניים ומדמיינים כאילו הם נמצאים בחברה. זה מקל עליהם להיכנס לתפקיד".

מעבירים לזרים מה שהיה פעם בין חברים

בשנים האחרונות פגיס חוקרת גם את תחום האימון האישי, שבמובנים מסוימים דומה לוויפאסנה ובמובנים מסוימים הפוך.

"האימון האישי מתמקד דווקא באותה נקודת מבט חיצונית, לכאורה אובייקטיבית על עצמי. המטרה שלו היא על פניו הגשמת חלומות, אבל הגשמה של חלומות קשורה קשר הדוק בלהעלות את הערך של עצמי בעיני העולם, או לפחות את התפיסה שלי את הערך הזה. המרחב של האימון מאופיין בהרבה מאוד דיבור, והגורו של האימון הוא אדם עם זהות מאוד ברורה. הוא אמור להיות כריזמטי, ואולי יש לו סיפור מעורר השראה".

עד כאן השוני. היכן הדמיון? "הדמיון למדיטציה הוא שמדובר במרחב חיצוני לחיי היומיום שלנו, שבו אנחנו לא מקיימים אף אחד מהתפקידים הרגילים שלנו. הולכים ומתרבים בחברה שלנו המרחבים החיצוניים האלה, שאנחנו מקימים דווקא כדי לדבר על הדברים הכי אינטימיים, דווקא כדי לחקור את העצמי.

"אנחנו עושים מיקור חוץ לעצמי, לדברים שפעם התקיימו במרחב הביתי, החברי - הם מועברים לזרים. אנשים אומרים: 'ניסיתי למצוא את התשובות לבד, אבל לא הצלחתי'. 'חיפשתי אדם שיעזור לי למצוא את התשובות בעצמי'. אנשים אומרים גם 'הוא היה מאמן נהדר, הרגשתי שהכול בא ממני'".

הרעיון של להיעזר באדם חיצוני לניהול החיים שלנו מעורר רגשות סותרים. "אנחנו רוצים שיכוונו אותנו, אבל שלא יגידו לנו מה לעשות. לכן אנחנו בוחרים מרחב שבו אנחנו מצויים עם אדם זר, שאין לנו כלפיו מחויבות בתפקידי החיים הרגילים שלנו, ושם נוח לנו לדמיין עצמי אחד. אבל בכל זאת יש מחויבות, וגם כאן יש פיקוח חברתי, שהוא מאוד משמעותי. המאמן נותן לך משימה, או מאפשר לך להציב לעצמך משימה, אך המחויבות להבטחה עוזרת לבצע את המשימה.

"ישנם מרחבים שבהם המאמן הופך להיות גורו. כמו טוני רובינס. ובמקרה הזה אנשים הולכים למרחב משותף להם ולעוד אלפי אנשים, כדי למצוא את עצמם. והם לא נשארים חברים של האנשים שהם פוגשים שם. הכוח הוא במרחב של זרים. בזמן האירוע יש בקהל תחושת שותפות חזקה, אבל אבל זה לא מתרגם למערכות יחסים, ועבור הרבה משתתפים, זה בדיוק מקור המשיכה למרחב הזה".

מיכל פגיס

בת 44, נשואה ואם לאחד ● מכהנת כסגנית ראשת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן ● בעלת דוקטורט בסוציולוגיה מאוניברסיטת שיקגו ● חובבת חתולים ואוהבת לטייל בטבע