האם הפוליטיקאים ישלמו על הזלזול שלהם בציבור?

אובדן הממלכתיות גומר אותנו.

המאבק על חזרה לשותפות, הוא אחד המאבקים הערכיים והדחופים ועל זה צריכות להיות הבחירות הקרובות.

כשהייתי בת 17 למדתי בגינת ביתי את אחד השיעורים החשובים בחיי.

בערב אחד, שלצערי לא שוחזר מאז, התכנסה משפחת כהָן-כהנא הענפה. יחד, בלי מחיצות, ישבו לאותו שולחן ילדיו החרדיים של סבי הרב קלמן כהנא ז"ל, חותם מגילת העצמאות, לצד ילדיו החילוניים, הקיבוצניקים, של אחיו, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, יצחק כהָן ז"ל.

ביתינו, ואורחות חיינו היו ממש במקום טוב באמצע בין תפיסות העולם, הפך באותו ערב לאכסניה מרגשת של מבוגרים שכבר שנים לא נפגשו, אבל באותו ערב נזכרו שהם בעצם בני דודים. כך, גם מי שלרוב הקפידו לשבת עם מחיצות או לכל הפחות בשולחנות שמפרידים בין נשים לגברים - ישבו בערבוביה בארוחת ערב מרגשת במיוחד.

בגיל 17 למדתי את המשמעות של משפחה, שותפות גורל ודי-אן-איי, חיבור יותר חזק מסולידריות שגם אם נדמה רוב העת שתהום פעורה בין תפיסות החיים, בסוף מבט בעיניים יכול להזכיר מאין באנו.

את לקח ההתגברות מעל מחלוקות, עמוקות ככל שיהיו, לקחתי איתי לפעילותי האקטיביסטית כאישה בוגרת. שיאה היה, כשהצטרפתי למאבק בזנות שהיה מאבק של שותָפות, חברות כנסת משמאל ומימין, ממרצ דרך יש עתיד ועד הבית היהודי והרשימה המשותפת, שהבינו שכשהשעה דוחקת, אין מקום להתמקד במפריד וצריך להתקדם שלובות ידיים לעבר התיקון הנדרש.

לאחרונה שמעתי את ח"כ אסנת מארק בראיון לבר שם-אור מגיבה לטענה על אופן הדיבר שלה ב"בסוף אני לא מדברת לשמאל, אני לא מחפשת שהם יאהבו, הם לא יאהבו את זה גם אם אני אהיה הכי רגועה שבעולם" ובעיקר הסבירה "אני מדברת לבייס שלי, והבייס שלי אוהב את מה שאני עושה."

הנימוק הזה יכול כנראה להסביר דברים כמו נאום המניאקים של השר דודי אמסלם ועוד התבטאויות רבות של חברי כנסת שנראה ששוכחים שהם במעמד המכובד של שליחי ציבור.

ערב הבחירות אני מבקשת להזכיר שוודאי שאנחנו רוצים ואף דורשים מכם לשנות את השיח.

שהרי זה לא רק דרך הביטוי שמטרידה, אלא תוכן הדברים ובעיקר - רמת העיסוק במה שמבדיל, ממש באופן אובססיבי - במקום במחבר.

הדברים נכונים בכל תקופה, אבל מתחדדים במיוחד בעתות משבר.

הממשלה הנוכחית הייתה ממשלת קורונה. בזמן שהגענו למספר שיא של מיליון מובטלים, עם כ-80 אלף עסקים שנסגרו ורבע מיליון משפחות הצטרפו למעגל העוני, לצד למעלה מ-3400 מתים מהמגפה הארורה - בחרו חלק מנבחרי הציבור שלנו להתעסק במלחמות מול ״האויב הגדול״ בצד השני של המפה הפוליטית.

תארו לכם שהיו מתעלים מעל הדחף לקרוץ לבייס, ובמקום, אותם נבחרי ציבור, היו עסוקים בלמצוא פתרונות לכל אותם אנשים שמטה לחמם נשבר. אגב, חלקם ודאי נמצאים באותו בייס ובוודאי היו נתרמים יותר מייצוג מחודד שלהם והחלטות מדיניות מותאמות ולא מילים לא ראויות שנאמרות כאילו בשמם.

הציבור צמא לממלכתיות

אובדן הממלכתיות צריך להטריד אותנו לא רק בגלל השפה הירודה בכנסת, או חוסר הדוגמה הבסיסי שמעבירים נבחרי ציבור שמדברים ככה לבני ובנות נוער במדינה. הוא צריך להטריד אותנו כי הוא מאפשר תופעות בזויות של זלזול במצוקה ועוני, בטח אם היא לא עולה מהצד שלך במפה.

הציבור בישראל צמא לממלכתיות, צמא לשליחות ושליחי ציבור מסורים שלנגד עיניהם תהיה כל יום השליחות. את הציבור לא מעניינת כרגע ההסתה האובססיבית של ההנהגה הנוכחית נגד המפגינים בבלפור, אלא פתרונות לחיים עצמם.

כשהציבור בישראל יגיע לקלפי בעוד חודשיים וחצי הוא יבוא חשבון עם מי שלא שמו את חייו ורווחתו לפני הכל, עם מי שלא הבינו שבעת הזו צריך לשלב ידיים כדי למצוא פתרונות למגפה הבריאותית והכלכלית. 

הכותבת היא אקטיביסטית, ממובילות המאבק בצריכת זנות בישראל