משבר הקורונה חושף את הקשיים ביציאה ממעגל האלימות במשפחה

בשנייה אחת היא כמעט מתה. רגע אחרי שפיזרה את הילדים במסגרות וחזרה הביתה, הוא התנפל עליה במכות. היא צרחה. הוא ליפף את ידיו על צווארה ולחץ, לחץ חזק ובנקודות הנכונות כדי שלא יהיה לה יותר אוויר. כדי שתמות.

נשמע כמו תחילתו של ספר מתח, אך זהו סיפורה של שלומית (שם בדוי) בת 35 אם לארבעה ילדים קטנים. שלומית הגיעה עם ילדיה למקלט לנשים נפגעות אלימות לפני שנה וחודשיים, זאת לאחר שהיא וילדיה סבלו מאלימות אכזרית שנים ארוכות. שלומית ניצלה ממוות בזכות שכניה ששמעו את צרחותיה והזעיקו את המשטרה.

לאחר שבן זוגה נעצר והחל מולו הליך פלילי, גבר אחר נשלח 'לסיים את העבודה' וניסה לתקוף את שלומית מחוץ לביתה. בשלב זה, הועברה שלומית עם ארבעת ילדיה למקלט בו שהו כעשרה חודשים. במקלט הם קיבלו הגנה, הזנה וטיפול - ויכלו לכמה רגעים להסדיר נשימה. אבל החיבוק החם של המקלט הוא לא המציאות שמחכה לנשים ולילדים ביום שאחרי.

למזלה של שלומית, היום שאחרי נדחה במקצת והיא זכתה להצטרף לפרויקט דירות המעבר של עמותת "אישה לאישה" - תוכנית טיפולית שיקומית ייחודית, במסגרתה היא מקבלת דיור עצמאי וחסוי ללא עלות, יחד עם מעטפת כלכלית ורגשית שמטרתה לאפשר לה ולילדיה לקחת עוד כמה נשימות עמוקות ולהתחזק לפני שהם נפגשים עם היום שאחרי. בתוכנית דירות המעבר אנחנו מטפלות בנשים וילדים המגיעים ממציאות חיים איומה, לא נתפסת, כזאת שקשה אפילו לתאר. בשפה המקצועית, חוויות האלה מתורגמות בנפש לטראומה והתסמינים נקראים פוסט-טראומה.

חוקרת הטראומה, פרופסור ג'ודית לואיס הרמן (1994), מתארת בספרה 'טראומה והחלמה' כי "הטראומות גוזלות מן הקורבן את הרגשת הכוח והשליטה. העיקרון המנחה של ההחלמה הוא השבת הכוח והשליטה לנפגע. המשימה הראשונה של ההחלמה היא ביסוס בטחונו. משימה זו קודמת לכל המשימות האחרות, שכן שום עבודה תרפויטית לא תצליח כל עוד לא בוסס הביטחון כראוי".

האם שלומית וילדיה יכולים להשיב לעצמם את הרגשת הכוח והשליטה? האם אנחנו יכולות לייצר עבורם סביבה בטוחה שתאפשר להם להתחיל בהחלמה? האם המציאות הטראומטית של שלומית וילדיה הסתיימה? אולי הם רק מקבלים הפסקה ממנה? עוצרים להסדיר נשימה כדי לחזור שוב לחטוף, לפחד וכמעט למות? התשובה לשאלות הללו מורכבת, בין היתר מכיוון שבן זוגה של שלומית נאסר לשנים מעטות מידי, בשל סיבות מגוונות ומכעיסות.

האם ניתן להרחיק את הידיים המאיימות לחנוק את שולמית

אך כמות השנים שקיבל אינה הדבר המרכזי בדיון על מאסר בגין אלימות במשפחה, אלא דווקא האיכות. אדם הנכנס למאסר במצב נפשי בו הוא מסוגל לרצוח, כנראה שלא יצא ממנו כשהוא שמח וטוב לבב. הסביבה בכלא רוויה באלימות וגם הגבר האלים זקוק לעצירה, כדי שיוכל לעבד את שעשה, לקבל טיפול ראוי והזדמנות להשתקם ולשנות את דרכיו. כי אחרת, סבירות גבוהה, כפי שאנו עדים בתקופה האחרונה, שביום שאחרי הוא יחזור לחברה מובס וכועס יותר, ועם משאלת נקם שקרוב לוודאי לא תופנה כלפי גורמי המשפט או האכיפה.

על-פי הדיווחים בתקשורת, מתוך 184 מקרי רצח הנשים החל משנת 2011 ועד היום, בכשליש מהמקרים, הרוצח היה מוכר לרשויות בגין עבירות של אלימות במשפחה. נתונים מזוויעים אלה מייצגים קצה רצף ארוך וקשה של תופעת האלימות במשפחה בישראל. האם ישנו רצף טיפולי ושיקומי המאפשר לשני הצדדים רווחה, מוגנות והזדמנות לעזוב את מעגל האלימות? האם ניתן להרחיק את הידיים המאיימות לחנוק את שולמית - הן באופן פיזי והן באופן מטאפורי, על-ידי הסרת החסמים החברתיים הניצבים בפני המבקשים להחלים ממגפת האלימות - קורבנות ותוקפים כאחד?

מרגע קליטתה של שלומית במקלט ועד סיום תהליכה הטיפולי בתוכנית דירות המעבר, הושקעו ויושקעו בה ובילדיה משאבים כלכליים ורגשיים רבים וראויים. אין השקעה קריטית וחשובה מזו, יעידו על כך מאות המשפחות הנעזרות מידי שנה במערך המקלטים בארץ. אך לאן הופנו המשאבים שהושקעו בתוקף? האם לשיקומו הנפשי? האם הוא יוכל לשוב ולהשתלב בחברה באופן שיטיב עימו ויותר מכך, עם סביבתו? האם ניתנה לו הזדמנות לבחור אחרת?

ביום שאחרי, היום בו שלומית תסיים את התוכנית או היום שבו הוא ישתחרר מהכלא, אין לדעת מה יבוא קודם, שלומית תהיה חזקה יותר, אך ייתכן והיא תתקשה לנשום ולא בגלל שחלתה בקורונה. האם התחזקותה וכוחה יעזרו לה אל מול ידיו של בן זוגה לשעבר או של מישהו מטעמו, כאשר הן יאיימו באופן שאינו מטאפורי לחסום שוב את דרכי נשימתה, כשילדיה עדים?

הטיפול בתופעת האלימות במשפחה צריך להיות מלווה בחשיבה מורכבת ומעגלית, חשיבה של גם וגם, צריך להפסיק עם השיח הלעומתי, השיח בו מדברים או על הקורבנות או על התוקפנים. משאבים ראויים צריכים להיות מושקעים בשני הצדדים, על-מנת לאפשר לקורבן ולתוקפן הגנה, טיפול ושיקום בכדי לייצר עבורם ועבור החברה הישראלית בכללותה מציאות מטיבה ומוגנת.

בימינו העיסוק בפצעים המדממים של החברה הישראלית נדחק הצידה, אבל החברה האזרחית לא יכולה להחזיק מעמד לבד. צריך פה מבוגר אחראי, כי כרגע כל שנותר לנו הוא לסמוך על השכנים ביום שאחרי, שכנים שישמעו אישה צורחת ויזמינו משטרה, וכך הכול יחזור חלילה. 

הכותבת היא עו"ס ילדים בעמותת "אישה לאישה" - המפעילה מקלט ותוכנית דירות מעבר לנשים נפגעות אלימות וילדיהן