הנה זה בא. ביום רביעי, בחצי היום, שעון ארה"ב, שבע בערב בישראל, תתחיל נשיאותו של ג'וזף ביידן. אגב, מעמד ההשבעה אינו מתחייב על פי החוקה. ביידן ייכנס לכהונתו גם אם לא ירים את ידו ויישבע אמונים בחזית בניין הקפיטול. אבל זו מסורת שימיה כימי הרפובליקה, 232 שנה.
נשיאות טראמפ גוועת לאיטה. האגף המערבי של הבית הלבן מתרוקן מאנשי סגל. המשאיות עוצרות בשדרות קונטיקט, בחזית בניין האקזקוטיבה הישן, טוענות, ומסתלקות. אשתו של ראש הסגל נראתה עוזבת את הבניין עם עוף מפוחלץ, שנהג לקשט את משרדו של בעלה. השמועה אומרת שהגברת הראשונה מלאניה התחילה לפנות את תכשיטי המשפחה הרבה לפני שבעלה היה מוכן לרמוז כי הוא מתכוון לצאת מן הבית הלבן ב-20 בינואר. הוא ייצא, הלוא כן.
תקופות המעבר הארוכות לאחר הבחירות לנשיאות, חודשיים וחצי, תמיד מבורכות באנרגיה, בייחוד אם הן מציינות העברת שלטון לידי נשיא חדש, קל וחומר לידי מפלגה אחרת. לקראת סופן של תקופות המעבר אפשר כמעט להרגיש את פירכוסי השתחררותו של הקפיץ הדרוך. הקבינט החדש מוכן (אם כי הפעם הסנאט לא אישר מבעוד מועד אף אחד מחבריו), רשת של יועצים ממתינה להתפרש על הבית הלבן החדש, ושולחן הכתיבה בלשכה הסגלגלה עומד להתכסות בטיוטות של צווים נשיאותיים.
להיכנס בריצה מסחררת
זה 88 שנה שבאוצר הקלישאות של הפוליטיקה האמריקאית שמור מקום של כבוד לצירוף המלים "מאה הימים הראשונים". ב-1933 הייתה להם משמעות מיוחדת במינה, מפני שהנשיא החדש, פרנקלין רוזוולט, התחיל את כהונתו בעיצומו של שבר לאומי. הבנקים עמדו להתמוטט, רבע מהאמריקאים היו מובטלים, בתי תמחוי התקשו להאכיל את הרעבים, לא היה ביטוח לאומי ("סוציאלי", באמריקאית מדוברת), לא היה ביטוח רפואי, לא היו דמי אבטלה. לממשלה היה תפקיד זעיר בפעילות הכלכלית.
ממשל רוזוולט נכנס בריצה מסחררת. הרפורמות של "מאה הימים הראשונים" לא התקרבו לסיים את השפל הגדול. הוא יימשך עוד תשע שנים, ורק כניסת ארה"ב אל מלחמת העולם השנייה תביא אותו אל קיצו. אבל "מאה הימים הראשונים" יצרו את הרושם המיידי שיש בעל בית חדש בבית הלבן, והוא ידאג להמונים. ייאוש קודר פינה מקום לתקווה.
מאז, כמעט כל נשיא נבחן על יסוד מאה ימיו הראשונים. מאה הימים האלה נעשו תקופת החסד של נשיאות חדשה, שבה ניתנת לממשל החדש ההזדמנות לטבוע חותם ולשנות כיוון.
איש לא הגיע לדרגה המיתית של מאה ימי רוזוולט, אולי כולל רוזוולט עצמו; אבל הציפייה תלויה ועומדת.
דונלד טראמפ היה פעיל מאוד: ביום השלישי של נשיאותו הוא קרע לגזרים את הסכם הסחר החופשי של האוקיאנוס השקט, בבת עינו של קודמו; הוא אסף את מנכ"לי התאגידים הגדולים, ואיים עליהם בעונש אם לא יתחילו להחזיר מקומות עבודה לאמריקה; ביום הרביעי הוא הורה להתחיל לבנות חומה לאורך גבול מקסיקו, הטיל איסור על כניסת מהגרים משורת ארצות מוסלמיות, וחידש את פרויקט הנחתם של צינורות נפט שנויים מאוד במחלוקת; ביום החמישי הוא הורה להתחיל חקירה של "זיופי בחירות" (שהסתיימה זמן קצר אחר כך בקול דממה דקה. כבר אז לא היו שום ראיות); ביום השישי הוא תבע גם קיבל את נאמנותה המוחלטת של מפלגתו, שלא סרה ממנו כמעט עד יום נשיאותו האחרון.
ה"ניו יורק טיימס" כתב במלאות שבוע לנשיאות טראמפ, כי היא "התחילה בסערה". היא גם המחישה את העתיד לבוא: ריב ומדון. טריקות טלפון למנהיגים זרים, ביקורת על יריביו הפוליטיים, התקפות מרות על התקשורת. מי שלא איבדו את זיכרונם במהלך מאה ימיו הראשונים של טראמפ לא היו צריכים להשתומם כמעט על איזשהו דבר שהתחולל ב-1,300 הימים הבאים.
היכונו לצווים נשיאותיים
מאה ימי ביידן הראשונים יניבו בוודאי הפתעות. אבל ההפתעה המיידית באה במהלך יום שבת, במזכר של ראש הסגל המיועד בבית הלבן, רון קליין. הוא לא מנה את יעדי מאה הימים, אלא רק חלק מיעדי עשרת הימים הראשונים. אכן, הקפיץ הדרוך משתוקק להשתחרר. זה יותר מתיאבון רגיל בחצר המלך החדש; זה תיאבון לחזור ולהפיל את המלך הישן.
הרפורמות הגדולות בארה"ב מחייבות חקיקה. לרוזוולט היה קל יחסית להעביר חוקים בימיו הראשונים, עם רוב עצום בקונגרס ועם עייפות ציבורית כללית ממחדלי קודמו. אף לברק אובמה היתה פתיחה פרלמנטרית קלה, עם שליטה מוחלטת בקונגרס. הדמוקרטים אמנם ישלטו בסדרי היום של שני בתי הקונגרס, אבל הרוב שלהם תלוי על בלימה. כשלעצמו הוא לא יספיק. יתחייב שיתוף פעולה חוצה-מפלגות. וושינגטון לא צפתה בשיתוף כזה לפחות מאז 2008.
הדרך הקלה והמיידית לשינויי כיוון עוברת אפוא בצווים נשיאותיים (=אקזקוטיביים, באנגלית). חתימת ידו המהירה של הנשיא מספיקה כדי לצוות על כל מה שאינו סותר חוק קיים, וכל מה שיוכל לעמוד במבחן של ערעור בבית משפט (צפו-נא לסדרה ארוכה של ערעורים, בייחוד מצד תובעים כלליים רפובליקאים של מדינות אינדיבידואליות).
למשל, בדעת ביידן להחזיר את ארה"ב אל הסכמי פאריס על משבר האקלים ממש ביום השבעתו, שהוא בעצם פחות מחצי יום. טראמפ הוציא את ארה"ב מן ההסכמים ההם בקול תרועה, בטקס חגיגי על מדשאת הבית הלבן, בהודעה נוטפת סרקזם שהוא נבחר "לייצג את פיטסברג, לא את פאריס". זה היה יום שחור בתולדות המאבק נגד התחממות כדור הארץ, ויותר מכל צעד אחר הוא עיצב את מערכת היחסים בין ממשל טראמפ לשאר העולם: ציפצוף אחד ארוך.
בו בחצי היום, ביידן יחתום על צווים נשיאותיים לביטול ההגבלות על כניסת מוסלמים; להשעיית פירעונות של הלוואות ממשלתיות לסטודנטים (נושא חמור מאוד ורגיש מאוד באמריקה; הערכה בנובמבר שעבר העמידה את כל ההלוואות התלויות ועומדות לסטודנטים על 1.37 טריליון; להאריך את ההגבלות על פינוי דיירים ועל מימוש משכנתאות לרגל משבר הקורונה; לחייב מסיכות נגד קוביד במיתקנים ממשלתיים.
שלושת המספרים
יש לקליין תכניות ליום השני, ליום השלישי, ולכל אחד מן הימים הבאים בואכה אחד בפברואר. במרכזם עומדת הכוונה להקל על מצוקתם הרפואית והכלכלית של נפגעי הקורונה. נתוני התעסוקה האחרונים של ממשל טראמפ, הראו כי יותר ממיליון הצטרפו בשבוע שעבר אל מעגל המובטלים, העלייה הגדולה ביותר מאז יולי.
שימו נא לב לשלושת המספרים הדרמטיים של ימי ביידן הראשונים:
■ 1.9 טריליון דולר: זה הסכום שביידן יבקש מן הקונגרס להקצות להקלת המשבר הכלכלי. הוא יכלול מענק של 1,400 דולר לכל תושב חוקי. מאז מארס שעבר, הקונגרס כבר הקצה שלושה טריליון דולר, והתוספת המבוקשת עומדת להיתקל בהתנגדות של חלק ניכר מן הרפובליקאים.
■ 15 דולר: ביידן מנסה לכלול מהלך כמעט מהפכני בתכנית ההצלה לנפגעי הקורונה: הכפלה של שכר המינימום הפדרלי. זו תהיה הזרמה הרבה יותר ממוקדת מן המענקים האישיים, או מפטור מפירעון הלוואות, מפני ששכר המינימום נוגע לרמות המחיה הנמוכות ביותר באמריקה. השמאל הדמוקרטי מנופף בדגל 15 הדולר זה שנים; הימין מתנגד בטענה ששכר המינימום יוציא בעלי עסקים קטנים מעסקיהם. אבל השנה האחרונה הניבה שינויי מגמה. אפילו השדולה הבולטת ביותר של עולם העסקים, לשכת המסחר האמריקאית, הסירה את התנגדותה הנחרצת.
■ מאה מיליון: חיסונים נגד קוביד בתוך מאה יום. לשון אחר, מיליון ביום. זה אתגר גדול ממדים, בייחוד בהתחשב בהתחלה הכושלת של מבצע החיסונים באמריקה. לא בלתי אפשרי, אומרים המומחים; אבל הבטחה היאה יותר למסע בחירות מאשר להכרזה פותחת של שלטון חדש.
הצווים האלה אינם מיועדים "רק כדי לתקן את הנזקים הכבדים ביותר של ממשל טראמפ, אלא גם כדי לקדם את ארצנו", כתב קליין. ואמנם מוטב לממשל ביידן שכך בדיוק הם ייתפסו. גדול וגם טבעי הוא הפיתוי לעשות חשבונות עם הממשל היוצא ולהקניט אותו. אבל לא ברור שחשבונות והקנטה יועילו בהמשך, בייחוד לאחר המעידות הראשונות, הבלתי נמנעות.
עיר במלחמה
וושינגטון נערכת לחילופי השלטון באמצעים השקולים כנגד מצב חירום. אלפי חיילים מן המשמר הלאומי מפטרלים במרכז העיר. רחובותיה המרכזיים סגורים לתנועת כלי רכב מאז יום ו'. חלקים של וושינגטון נראים כמו עיר רפאים.
אלפי חיילי המשמר הלאומי נפרשו בוושינגטון / צילום: Associated Press, Jacquelyn Martin
אפשר להבין, אבל קשה מאוד שלא להתעצב. חילופי שלטון, יהיה כיוונם אשר יהיה, הם תמיד סיבה למסיבה. זה זמן שבו בתי המלון של העיר מתמלאים עד אפס מקום, ונהרות של אורחים זורמים ברחובותיה. עכשיו וושינגטון נושכת שפתיים, קומצת אגרופים ומקווה לעבור את השבוע הזה בשלום. איזו התחלה מעוטת השראה ונטולת חגיגיות בשביל נשיא חדש.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
