האכזבה של המחנה הליברלי מביהמ"ש העליון מסוכנת ומחייבת חשיבה מחדש

כמו כל המוסדות שנבדקו במדד הדמוקרטיה הישראלית לאורך השנים, גם אמון הציבור בבית המשפט העליון ירד במהלך השנה האחרונה. זו אינה הפתעה, לאור המשבר השלטוני המתמשך שאנו מצויים בו. אלא שמבט מעמיק יותר בנתונים חושף כי בניגוד לשנים קודמות, הירידה באמון בבית המשפט נעוצה דווקא בקרב מחנה השמאל. למעשה, בין יוני לאוקטובר האחרון, נרשמה ירידה כפולה (של כ-15%) באמון מצד מצביעי שמאל, בהשוואה למצביעי ימין.

החשש הוא שירידה זו לא נובעת רק מהירידה הכללית (והצפויה) באמון הציבור בכלל המוסדות, אלא משקפת תופעה עמוקה יותר, של אכזבה מהאופן בו בית המשפט ביצע את תפקידו הדמוקרטי בשנה החולפת.

החשש הזה אינו מנותק מהמציאות. בין השנים 2005-2008, לאחר תוכנית ההתנתקות, ירד אמונם של מצביעי הימין בבית המשפט, כשבקרב חלקים ממנו הוא נתפס כמוסד שלא הושיט סעד לפגיעה בזכויותיהם של מפוני גוש קטיף. הייתה זו נקודת מפנה תודעתית של הימין בישראל, בעקבותיה החליט להוביל מהפכה שתשפיע על דמותו של בית המשפט העליון. בעשור שלאחר מכן, החל "אפקט ההתנתקות מבג"ץ" של הימין, שהפנים את חשיבותו של בית המשפט במאבק על עיצוב דמותה של המדינה, ובמיוחד בשינוי האיזון בין ערכיה הליברליים לאלה הלאומיים. השינוי הונע, תחילה, באמצעות מתקפות ציבוריות ופוליטיות על היקף סמכותו, ולאחר מכן באמצעות ניסיונות מוצהרים לשנות את הרכבו ודמותו. ניסיונות החלשה וניסיונות לקצץ בסמכותו הם מנת חלקנו עד היום.

המתקפות הללו הובילו אותו להציג ערכים שמרניים ולאומיים ולהצניע את תפקידו הדמוקרטי. גם כיום, בהקשרים רבים, אפשר לזהות את החשיבות שהשופטים רואים בהבלטת הגישה ה"ריסונית" והשמרנית. בשנה החולפת, לדוגמה, בלט פסק הדין בעניין כהונתו של ראש הממשלה נתניהו, אשר התאמץ להציג רטוריקה שמרנית של ריסון למול ריבונות הכנסת. גם הערות השופטים בדיונים ששודרו בעתירות חוק הלאום, תאמו לאותה התדמית. גם בעידן הקורונה - ולמרות תפקידו החשוב בפרשת יו"ר הכנסת אדלשטיין - קשה לומר שהיה מגדלור של הגנה על חירויות או זכויות אדם. אפילו אגד פסיקותיו בנושא הזכות להפגין, שנכתב בימים אלה, הגיע רק לאחר הגבלות פוליטיות חסרות תקדים על זכות זו.

נתוני מדד הדמוקרטיה לשנת 2020 צריכים להטריד את בית המשפט, לא רק משום שניסה כל כך לשפר את תדמיתו השמרנית, אלא משום אובדן האמון דווקא מהכיוון הליברלי. האם זו התוצאה שפילל לה בית המשפט? כנראה שלא.

החשש העמוק בהקשר זה הוא מ"אפקט התנתקות הפוך". כלומר, נטישה זוחלת של אמון ציבורי בקרב השמאל, ואחריו גם מצביעי המרכז-שמאל בישראל. הערכים שבית המשפט העליון מופקד עליהם אינם שייכים לשמאל בלבד, כמובן, אולם מגמה של אי אמון ציבורי משמאל או מצד הציבור הערבי לא פחות מסוכנת פחות מזו שמגיעה מימין. אם המגמה שמתפתחת היא אכזבה מהאופן שבו בית המשפט מילא את תפקידו בתחום הדמוקרטי, ובפרט מהאופן שבו הוא הגן על זכויות וחירויות - הרי שהמשך הניסיונות להציג תדמית שמרנית עלולים להתפתח לסיכון משמעותי לכוחו המוסדי.

בעידן של ירידת האמון במוסדות ושל משבר בריאותי ודמוקרטי נמשך, הציבור חייב לתפוס את בית המשפט ככזה שמממש את תפקידו כמגן דיני הדמוקרטיה וזכויות האדם. בישראל, על בית המשפט העליון להיזהר אפילו מראשיתה של מגמה של אובדן האמון בו. אכזבה ציבורית מנפילת המבצר מסוכנת בדיוק כמו אכזבות מהתרחבות גבולותיו. 

הכותב הוא ראש התוכנית להגנה על ערכים ומוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה