איך מכריע ביהמ"ש כשקשיש מוריש את כל רכושו לאדם זר

שני פסקי דין עסקו לאחרונה באחת המחלוקות הנפוצות ביותר בתחום דיני הירושה, המתרחשת כאשר אדם מנשל מצוואתו את בני משפחתו, יורשיו הטבעיים, ומוריש את רכושו לאדם מחוץ לחוג המשפחתי, לדוגמה נותן שירות.

בפסק הדין הראשון, המנוח, שהלך לעולמו בגיל 74 והותיר אחריו ארבעה ילדים, ערך צוואה נוטריונית, במסגרתה השאיר את כל רכושו למי ששימש כעורך דינו במשך מספר שנים.

בפסק הדין השני, המנוח, שנפטר בגיל 84 והותיר אחריו בן יחיד, ציווה את כל רכושו למי ששימשה כמטפלת שלו מטעם הביטוח הלאומי, ולבעלה.

ניתן למצוא קווים משותפים המאפיינים רבים מן התיקים המתנהלים סביב ירושה לאדם זר, בינהם גם פסקי דין אלה: עריכת הצוואה לעת זקנתו של המנוח, כאשר הוא נמצא במצב של חולשה פיזית, קוגניטיבית ונפשית, בליווי יחסים לא תקינים ואף נתק מבני המשפחה. לחלל הזה של בדידות וזקנה נכנס היורש הזר, לעתים מתוך תכנון ציני ורצון לשכנע את הקשיש להותיר לו את רכושו, ולעתים בתום-לב, מתוך רצון כן לסייע לקשיש, מנדיבות או מחברות אמיתית.

האתגר של בתי המשפט הוא להבדיל בין המקרים שבהם הקשיש נוצל בחולשתו, ולכן ערך את הצוואה ללא גמירות-דעת אמיתית - לבין המקרים שבהם הצוואה אכן מבטאת רצון חופשי של הקשיש.

על אף הנטייה הטבעית לחשוד מיידית במקרים שבהם הקשיש מנשל את משפחתו לטובת אדם זר, חשוב לדעת כי אם הצוואה תקינה למראה, נטל השכנוע הוא על בני המשפחה המתנגדים לקיומה, ולא על הזוכה הזר.

מתי מתגברת התלות באדם הזר?

המבחנים שבהם נעזר בית המשפט הם בדיקות רפואיות של המנוח מבחינה קוגניטיבית, כדי לוודא שהוא הבין את הוראות הצוואה עליה חתם; מידת הבידוד של הקשיש מסביבתו, ביחס למידת התלות שפיתח באדם לו ציווה את רכושו; והנסיבות הכלליות של יחסיו עם בני המשפחה שנושלו.

גורם אחרון זה הוא בעייתי במיוחד, שכן מצד אחד, ככל שגדול יותר הנתק בין הקשיש לבני משפחתו - כך מתגברת הסבירות לגבי רצונו לנשלם מצווואתו, אך מאידך מתגברת גם מידת הבידוד והתלות שלו באדם הזר אשר מספק לו שירות.

בפסק הדין שבו הוריש המנוח את רכושו לעורך דינו, בית המשפט אישר כי היה קיים סכסוך מתמשך בין המנוח לילדיו, ועורכת הדין שערכה את הצוואה העידה כי הוא סיפר לה כי "הוא גורש מהבית על-ידי האישה. הילדים עשו עליו חרם, הוא נותק מהמשפחה, אין לו קרובי משפחה, הוא כמעט היה עם דמעות". בנסיבות אלה גברה מאוד תלותו בעורך דינו, אשר סיפק לו לא רק ייעוץ משפטי אלא גם סיוע כלכלי ואפילו התיר לו לגור בביתו תקופת מה בנסיבות לא ברורות.

בית המשפט התרשם כי עורך הדין לא פעל בתום-לב ותוך פוטנציאל לניגוד עניינים, וכן החזיק נגדו את העובדה הוא שהציג גרסה לא קוהרנטית בדבר טיב היחסים בינו לבין המנוח, בנוסף לקשריו עם עורכת הדין שערכה את הצוואה. לפיכך בית המשפט פסל את הצוואה והורה על חלוקת הכספים בין יורשיו על-פי דין.

בפסק הדין השני, לעומת זאת, בית המשפט אישר את קיומה של הצוואה לטובת המטפלת ובעלה, לאחר שהבן, שחי שנים רבות בחו"ל בנתק מוחלט מאביו ולא טרח להגיע אפילו להלווייתו, לא הרים את הנטל לשכנע שהמנוח רצה להוריש לו את רכושו.

כמו כן, בית המשפט התרשם כי למטפלת ולבעלה לא הייתה כל מעורבות בעריכת הצוואה, ומעדות עורך הדין עורך הצוואה, היה זה על רצונו הברור והצלול של המנוח לראות בהם את יורשיו.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה