אם יש באמריקה פוליטיקאי שאמפתיה היא חלק בלתי נפרד ממהותו - זה ג'ו ביידן

תחת פתיתי שלג בודדים, במרכזה הנטוש של עיר הבירה הפדרלית, באוזני הקהל הקטן ביותר בתולדות ההשבעות, ג'וזף רובינט ביידן ג'וניור הרים את ימינו, הניח את שמאלו על עותק של כתבי הקודש (התנ"ך העברי והברית החדשה), ונשבע אמונים לחוקת ארה"ב. אף כי את השבועה הוא נשא דקות אחדות לפני 12 בצהריים (שעון וושינגטון, שבע בערב בישראל), נשיאותו התחילה רק בחצי היום. הוא הפך בזה לנשיא ה-46 של ארה"ב.

קשה להימנע מלהזכיר שהמעמד הזה חזר ונשנה אחת לארבע שנים (בחודש מרץ, אחר כך בחודש ינואר) מאז 1789. שום ארץ בהיסטוריה לא הצליחה לשמר את המסגרת החוקתית של חייה באופן כזה.

אף על פי כן אנחת-רווחה קיבוצית ליוותה את עצם קיומו של המעמד, בעיצומה של מגפה קטלנית שהרגה 400,000 אמריקאים בתוך שנה אחת.

שבועיים בדיוק לפני המעמד הזה, תומכי הנשיא היוצא פלשו אל משכן הקונגרס כדי למנוע את אישור תוצאות הבחירות. יום אחר יום אנחנו שומעים פרטים חדשים על מניעי הפולשים ועל מזימותיהם. הבוקר דיווחו העיתונים, שברשת הקשר של "המורדים" (כך הם נקראים עכשיו) הועברו הוראות ללכוד את חברי הקונגרס. "כל החברים נמצאים במנהרות מתחת לקפיטול. לנעול אותם ולהדליק את הגאז", היה אחד המסרים מקפיאי-הדם.

כפסע היה בין אמריקה לאסון עצום ממדים. זה היה האיום הגדול ביותר על עצם קיומה של הדמוקרטיה האמריקאית. מעמד ההשבעה לא היה אפוא מובן מאליו.

בהיעדר האבירות והגינונים, נשארו רק מילים ותפילות

הנשיא היוצא לא טרח להגיע. הוא עזב את וושינגטון שלוש שעות וחצי קודם, בדרכו אל מועדונו הפרטי בדרום פלורידה. זו היתה הפעם הראשונה זה 150 שנה שנשיא יוצא החרים את השבעת יורשו. ויורשו, מצידו, לא הודה לו על שירותו לאומה.

חילופי הברכות בין יוצא לנכנס נעשו לחם חוקה של העברת השלטון הסדירה. הנשיא היוצא מאזין לנאום ההשבעה של קודמו, ולפעמים חורק שיניים (ברק אובמה חרק לפני ארבע שנים, כאשר דונלד טראמפ הודיע ש"היום מסתיים החורבן"). אבל הנכנס ורעייתו תמיד מלווים את היוצא ואת רעייתו אל המסוק הצבאי, שיטיס אותם אל מחוץ לעיר הבירה בפעם האחרונה.

לא הפעם. בהיעדר האבירות והגינונים נשארו רק מילים ותפילות. ג'ו ביידן הבטיח להיות "הנשיא של כולכם". הוא קרא לסיים את "המלחמה הלא-אזרחית" (משחק מילים באנגלית, uncivil war, על "מלחמת אזרחים", civil war), "המעמידה אדום נגד כחול, כפרי נגד עירוני, שמרני נגד ליברלי". אדום וכחול הם הצבעים הנומינליים של כל אחת משתי המפלגות הגדולות. שמרני וליברלי הם התוויות הניתנות באמריקה למה שישראלים קוראים ימני ושמאלי. האזורים הכפריים הם מעוזו של הימין, האזורים העירוניים הם מעוזו של השמאל.

חלקים מנאום ההשבעה של ביידן הזכירו את נאומו של טראמפ. שניהם היו משוכים בצבעים קודרים. טראמפ דיבר על "החורבן" ועל "האנשים שנשכחו". ביידן דיבר על "חורף של סכנה". הוא אמר: "לעתים רחוקות בתולדות ארצנו אנשים עמדו באתגרים קשים מאלה של הזמן הזה... קריאת שבר בוקעת מכל רחבי כדור הארץ, קריאה שאי אפשר לטעות בדרגת הייאוש הברורה שלה".

מבית מאיימת על ארה"ב "עלייתם של קיצונות פוליטית, גזענות לבנה וטירור מתוצרת בית, שבהם עלינו ללחום ואותם עלינו להביס. כדי להתגבר על הבעיות האלה, להחיות את נפשה של אמריקה ולהבטיח את עתידה, נחוצות יותר ממילים. נחוץ לנו המרכיב החמקני ביותר בכל דמוקרטיה: אחדות. אחדות".

ב"חורף הקודר" של הקורונה אהבת בריות אינה רעיון כל כך רע

אני חושב שנקודת השיא של נאומו היתה הקריאה לאמפתיה, אולי מפני שאין עניין טבעי יותר באישיותו ובביוגרפיה רבת המכאובים שלו מאשר הניסיון להאזין לכאבי זולתו.

"אנחנו יכולים לעשות זאת אם נפתח את נפשנו במקום להקשות את לבנו. אם נפגין מידה כלשהי של סובלנות ושל ענווה, אם נהיה מוכנים לעמוד איש בנעלי זולתו, כפי שהיתה אמי אומרת, לעמוד לרגע בנעליהם".

זה האיש שבילדותו חי בצל גימגום חסר תקנה; זה האיש שאיבד את אשתו ואת ילדתו בת השנה בתאונת דרכים זמן קצר לאחר שהתחיל את עלייתו הפוליטית; זה האיש שקבר את בנו הבכור. אם יש באמריקה פוליטיקאי אחד, שאמפתיה היא חלק בלתי נפרד של מיהותו ושל מהותו, זה ג'ו ביידן. יהיו מעלותיו האובייקטיביות של דונלד טראמפ בעיני תומכיו אשר יהיו, איש מעולם לא ייחס לו את תכונת האמפתור.

האם אמפתיה תספיק לאמריקה? מובן שלא. אבל ב"חורף הקודר", כאשר מספר מתי הקורונה עלול להגיע לחצי מיליון עד סוף החודש הבא, אהבת בריות אינה רעיון כל כך רע.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny