על הטוב הרע והמכוער בנשיאות של דונלד טראמפ

כאשר מדובר בפרמטרים הכלכליים ארוכי הטווח והחשובים באמת, החובות והגירעונות, שום דבר טוב לא התרחש בתקופת טראמפ, להיפך. נכון, לא הכל היה באשמתו, זו סחרחרת שהחלה לפני עשורים, ובכל זאת מנשיא שהבטיח רפורמות מעמיקות ו"ייבוש הביצה", ושהיו לו בשנתיים הראשונות לכהונתו רוב בבית הנבחרים ובסנאט לקיום הבטחותיו, ניתן היה לצפות ליותר מכלום. אף שנבחר מטעם מפלגה שמדברת על אחריות פיסקלית וקיצוץ בחובות, משהגיע לשלטון עשה טראמפ בדיוק את ההיפך. להלן מורשתו של הנשיא ה-45 בשלושה פרקים: הטוב, הרע והמכוער.

הרע

בשלוש השנים האחרונות לנשיאותו של ברק אובמה עמד הגירעון התקציבי בממוצע על 500 מיליארד דולר לשנה, פחות מ-2.8% מהתמ"ג. בשלושת השנים הראשונות של טראמפ, ללא שנת הקורונה, קפץ הגירעון ועמד על 810 מיליארד לשנה בממוצע, מעל 3.9% מהתמ"ג.

על פי משרד התקציבים של הקונגרס, כשני שליש מהגידול הזה בגירעון, מקורו בקיצוצי המסים שטראמפ והקונגרס הרפובליקאי העבירו מיד אחרי הבחירות, בתחילת 2017. זאת, אף ששר האוצר סטיב מנוצ'ין הבטיח ש"קיצוץ המס ישלם בעד עצמו". לדבריו, בגין הקיצוץ "סכומי עתק יופנו להשקעות הוניות, לבנייה ולפיתוח". בפועל הגידול בהשקעות הוניות ובמו"פ ב-2018, השנה הראשונה לאחר הקלות המס, היה כ-7.6% בלבד, וב-2019, גדלו ההשקעות בכ-12.8%.

להיכן הלכו מאות מיליארדי הדולרים של הטבות המס שמומנו על ידי הגדלת הגירעון? התשובה נמצאת בנתוני הרכישות העצמיות (Buy backs) של המניות של חברות ה-500 ‏P&S. אלו גדלו בשנת 2018 ו‏-2019 לממוצע של כ-200 מיליארד דולר לרבעון, גידול של כ-53% לעומת הממוצע הרבעוני של ארבע השנים שקדמו. רכישות עצמיות אלו היו לפי ניתוח של גולדמן זאקס מסוף 2019, המקור העיקרי לביקושים בשוק המניות בשנתיים האלה.

אך במימון הרכישות העצמיות בהטבות המס של טראמפ לא היה די. חברות רבות אף נטלו חוב למימון רכישות עצמיות אלו. על פי מגזין "פורצ'ן", כמחצית מרכישות אלו מומנו באשראי - מה שהביא את חובות החברות לשיא כל הזמנים. כאן טמון הפלא שוק המניות שטראמפ כה התגאה בו.

גירעון וחוב מושת על הציבור כולו שעה שהנהנים העיקריים מניפוח שוקי המניות הם העשירון העליון המחזיק מעל 80% ממנו. בנסיבות אלו לא יפלא כי 2019 הייתה השנה שבה פער יחס השכר בין המנהלים הבכירים בחברות ציבוריות לעובדיהם הגיע לשיא כל הזמנים. בעוד שב-2017 עמד יחס השכר בין המנכ"ל לעובד החציוני בחברות ה-500 ‏P&S על ממוצע של 1 ל-281 הרי שבשנת 2019 הפער קפץ ל-1:320 - שיא חדש בפער שהלך וגדל לאורך כל תקופת כסף הפיאט, מ-1:20 בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

כאשר פרץ משבר הקורונה לא היה המשק האמריקאי "גדול ופנטסטי" כלשון טראמפ, אלא דווקא מוחלש ונטול הגנה, והממשלה והבנק המרכזי נאלצו להדפיס טריליוני דולרים בכדי למנוע את קריסתו המיידית. מיליארדי דולרים מסכומים אלו, הופנו להצלת אותן חברות אשר הוציאו את כל יתרות המזומנים שלהם, ואף מעבר, לרכישה-חוזרת של מניותיהן ולחלוקת דיווידנדים בשנות ה"פריחה" המדומיינות.

כל הקקופוניה הזו נעשתה בעידוד הנשיא שהפך את הגאות בשוק המניות לאבן פינה במדיניותו הכלכלית.

הגירעונות המתוארים גדלו לכל אורך תקופת טראמפ והגיעו לשיא כל הזמנים ב-2020, וניפחו את החוב הלאומי בכ-7 טריליון דולר, או 35%. אך לא רק הממשלה הפדרלית הגדילה את חובותיה בממדי עתק - גם שאר חלקי המשק עשו כן.

כאשר טראמפ הושבע לנשיא עמדו החובות של כל המשק האמריקאי על כ-66 טריליון דולר. ביום שביידן יושבע הם יעמדו על כ-83 טריליון דולר - 17 טריליון דולר יותר. התמ"ג, לעומת זאת, גדל בתקופה הנדונה בפחות מרבע מהסך הנ"ל.

 ג'ו ביידן מושבע לנשיאות לצד רעייתו ג'יל / צילום: Associated Press, Andrew Harnik

חרף הגידול הדרמטי הזה בחובות המשק כולו, הקיצוץ הדרסטי במסים והריבית האפסית, לא גדלה הצמיחה הכלכלית בשלוש שנות טראמפ הראשונות באופן משמעותי מעבר לזו שהייתה בארבע השנים האחרונות של ממשל אובמה. וב-2019 ערב הקורונה ושנה לפני הבחירות, היא עמדה על כ-20% פחות ממה שהייתה הצמיחה ב-2015 ,שנה לפני הבחירות הקודמות. ה"כלכלה הפנטסטית הטובה בהיסטוריה" כלשון טראמפ, לא היתה אלא ההתאוששות האנמית ביותר בהיסטוריה של אמריקה, ובה שיעור צמיחה של כמחצית מזו הממוצעת בשנותיו של הנשיא ביל קלינטון.

אפילו ה"יהלום שבכתר", מלחמת הסחר של טראמפ עם סין, הייתה יותר מסע יחסי ציבור מאשר משהו ממשי. בשנים 2018 ו-2019 כשרטוריקת מלחמת הסחר הייתה בשיאה, עמד הגירעון המסחרי של אמריקה מול סין על ממוצע שנתי של 381 מיליארד דולר, גבוה מ-356 מיליארד - הממוצע השנתי בשנתיים האחרונות של אובמה.

המכוער

בתקופת נשיאותו של טראמפ טרום-הקורונה, ירדה רמת האבטלה הרשמית לשפל של עשרות שנים. הישג מרשים ללא ספק אפילו אם מקורו בהשפעת הכסף "המיוצר". אך עובדה אחת מעיבה כענן כבד על נתון זה: שיעור המשתתפים במעגל העבודה. נתוני האבטלה הם מספר נזיל, שעולה מסקר טלפוני שעורך המשרד הממשלתי לסטטיסטיקה בין 60 אלף נשאלים. אם אלו משיבים בחיוב לשאלה "האם הם עשו עבודה כלשהי בעבור כסף", הם ייחשבו מועסקים. למובטלים מאידך ייחשבו רק אלו ש"חיפשו עבודה באופן אקטיבי בארבעת השבועות האחרונים".

לעומת סטטיסטיקת המועסקים והמובטלים הזו, מספר המשתתפים במעגל העבודה מחושב באופן אמפירי יותר, כיחס שבין "סך הבגירים הכשירים לעבוד" לאלו העובדים בפועל. מספר המשתתפים במעגל העבודה צנח בהתמדה מאז שנות האלפיים כאשר בשיא עמד על מעל 67%. בתקופת נשיאותו של טראמפ מספר המשתתפים במעגל העבודה חג באיזור ה-63%. כלומר, ללא שינוי של ממש מארבעת השנים האחרונות של הנשיא אובמה.

מחקר של הפדרל ריזרב מספטמבר 2018 ניסה ליישב את הפער בין שני הנתונים הסותרים, ולהבין כמה מאלו שמחוץ למעגל העבודה הם בעצם מובטלים כרוניים המעוניינים בעבודה, אך התייאשו מלחפשה ב"ארבע השבועות האחרונים", ולכן אינם נמנים על סטטיסטיקת המובטלים הרשמית. החוקרים הגיעו למסקנה שלירידה בזמינות של משרות צווארון כחול הייתה תרומה של כמעט שליש מהירידה במספר המשתתפים במעגל העבודה. כלומר חלק ממשי של אלו שאינם עובדים היום לעומת אלו שעבדו בשנת 2000 אינם פנסיונרים מבחירה, אלא דווקא מובטלים מאונס שאינם נמנים בשיעור האבטלה הרשמי.

על פי המשרד הממשלתי לסטטיסטיקה "פחות מעשירית (מאלו שלא עובדים אך לא נספרים כמובטלים) דיווחו כי הם בעצם מבקשים תעסוקה". במילים אחרות, יש להוסיף עוד כ-3.5% למספר הרשמי של המובטלים כדי לגלות את שיעור האבטלה האמיתי. נתון זה מתכתב היטב עם ממצאי מחקר של חברת המחקר הכלכלית "בונר ושות", שבחן את נתוני המשרד הממשלתי לסטטיסטיקה על פי 3,141 הנפות השונות ברחבי ארה"ב. החברה מצאה כי ב-2,278 (כשלושה רבעים) מהנפות, התושבים הפכו עניים יותר בעשור האחרון. ב-56% מהנפות, האבטלה גדלה, וב-98% מהנפות לא היה כל גידול בשכר הריאלי.

נתונים אלו גם מתיישבים עם דו"ח של מחלקת המחקר של הקונגרס מדצמבר 2020, "השכר הריאלי בין 1989 ו-2019" , שמצא כי שכרם של הגברים הנמנים על ה-50% התחתונים, נפל בסוף 2019, במונחים ריאליים, ב-3% מהשכר של אותה קבוצה בשנת 1979. וביחד עם הנשים, שכרם הריאלי של מחצית האמריקאים עלה ב-8% בלבד ב-40 השנים האחרונות. וזאת רק בהנחה שההתייקרויות הרשמיות במדד אכן מבטאות את ההתייקרויות בפועל (והן לא).

התמונה לא שונה בהרבה אם מסתכלים על תקופת טראמפ לבדה. השכר החציוני לשעה בניכוי אינפלציה, גדל במהלך שלוש שנותיו הראשונות בכ-22 סנט. כמו ההכנסות ההוניות גם חלק ניכר מההכנסות משכר הלכו לעשירון העליון, אשר שכרו גדל ב-41.3% מאז 1979 וכן לאחוזון העליון ששכרו גדל ב-157.8% וגם לאלפיון העליון ששכרו גדל ב-340.7%. מגמות אלו לא השתנו בימי כהונת טראמפ, "נשיא אמריקה הנשכחת", כביכול.

רשימת "המכוער" לא יכולה להיות שלמה ללא מילה על מערכת הבריאות האמריקאית. זו עולה לכלכלת ארה"ב כמעט חמישית מהתוצר, והינה יקרה בכ-60% מזו של גרמניה. (11.7% לעומת כ 19% מהתל"ג). כבר במערכת הבחירות ב-2016 הבטיח טראמפ כי ייתן לאמריקה מערכת בריאות "פנומנלית" ו"פנטסטית". במהלך השנתיים הראשונות בבית הלבן בהן נהנה מרוב בשני בתי הנבחרים חזר הנשיא על הבטחותיו, והוא המשיך בכך כל הדרך עד לבחירות 2020. אך הבטחות לחוד ומעשים לחוד. שום דבר גדול מ-280 התווים בציוץ הטוויטר לא נעשה לשיפור המערכת. כאשר הגיעה מגפת הקורונה התברר עד כמה המערכת היקרה הזו זקוקה היתה לרפורמה שמעולם לא הגיעה.

הטוב

הטוב הכלכלי של טראמפ התבטא בגזרה אחת: הקלת עול הרגולציה. מאז שנות ה-50 הלכה זו וגדלה בהיקפים גדולים. אחת הדרכים למדוד גידול זה נעשה באמצעות מעקב אחר מספר הדפים ב ה"פדרל רג'יסטרר" - ספר הרגולציות הפדרלי. ב-1993 היו בו 61 אלף דפים. עד תקופת טראמפ הוא גדל ל-95,894. לא כל רגולציה היא עול בלתי נחוץ, להיפך. אך אין גם כל ספק שבאיזורים רבים עודף הרגולציה חונק את הכלכלה ומאמלל את האזרחים.

העלות של הרגולציה הזו לכלכלה האמריקאית הוערכה על ידי מחקרים שונים בכמעט שני טריליון דולר לשנה. בתחום זה מימש ממשל טראמפ רבות מהבטחותיו. עד סוף 2019 ירד ה"פדרל רג'יסטרר"על 70,938 עמודים. מחקר אחר מצא כי סך הרגולציות החדשות שחוקקו בשנתיים הראשונות למימשל טראמפ קטנות ב-40% מאלו שנוספו בתקופת הנשיאים אובמה ובוש.

"הנחת קורונה"?

לסיכום שנותיו הסוערות בבית הלבן ייאמר, שגם אם נעשה לטראמפ "הנחת קורונה" ונתעלם מביצועיו וביצועי המשק בשנת 2020 , קל מאד להבחין כי כלכלית לא היה מדובר בכהונה משמעותית בכלל. להפך, כאשר ישקע האבק ויכתבו בספרי ההיסטוריה על ימי כהונתו של נשיא יוצא דופן זה, דומני שימיו יכונו דווקא "ימי הסרת המסכות". אם ב-2016 הפדרל ריזרב הבטיח נורמליציה בשערי הריבית וצימצום כמותי של מאזניו, היום ברור כי שני אלו לא יקרו לעולם תחת השיטה הנוכחית. אם בשנת 2015 הקונגרס עסק בלהט ב"תיקרת החוב" הפדרלי, היום ברור כי החוב הפדרלי לא ייעצר, להפך. ואם עד 2016 עשרות מיליוני אמריקאים האמינו באמת ובתמים כי ניתן להחזיר את האימפריה לימיה הגדולים, ולעשותה "שוב גדולה", היום ברור לכל שאמריקה היא אימפריה בדעיכה.

וכך ללא אשליות של ממש ביחס לעתיד נברך את הנשיא החדש ונאחל לו בהצלחה וש"אלוהים יברך את אמריקה". ללא ספק, הנשיא ה-46, ג'ו ביידן, יזדקק לכל עזרה שיוכל לקבל.

 הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון. כותב הספר "Brief A Money of History" ומקליט הפודקסט Com.KanAmerica