נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, הצהיר לאחרונה כי ארצו מעוניינת לשפר את הקשרים עם ישראל, ברמיזה שאנקרה לא שוללת את האפשרות להצטרף לקבוצת המדינות שמתכוונות לנרמל את יחסיהן עם ישראל, למרות הקיפאון בסוגיה הפלסטינית.
מערבה מכאן, ביוון ובקפריסין עוקבים בעניין רב אחר כל ידיעה הקשורה בחידוש היחסים בין ישראל לטורקיה. היוונים והקפריסאים לא נשארים אדישים, ובחודשים האחרונים מופיעים מאמרים ופרשנויות הנוטים לבטא מראש את אכזבתן של אתונה וניקוסיה.
דאגותיהן אינן מוגזמות. במזרח התיכון של "הסכמי אברהם", הדינמיקות החדשות הן בלתי צפויות. אולם אחרי עשור של שיתוף-פעולה הדוק בין אתונה, ניקוסיה וירושלים במגוון מישורים, אפשר להסיק שלוש מסקנות עיקריות המתארות את העובדות החדשות שעלולות להשפיע על הגישה הישראלית כלפי שתי בנות-בריתה הים-תיכוניות האירופאיות:
1. עד 2010 ישראל ראתה בטורקיה כמגן החשוב שלה מול העוינות הערבית במרחב, ובמשך 60 שנה, שיתוף-הפעולה האסטרטגי בין המדינות נשאר איתן, אפילו ללא הקפדה על כללי הפרוטוקול הדיפלומטי. כזכור, מאז נובמבר 1956, כשטורקיה החליטה להשיב את שגרירה מתל אביב כמחאה נגד מבצע סיני, ועד חתימת הסכמי אוסלו, היחסים הדיפלומטיים לא היו תקינים "לפי הספר".
2. סימנים ראשונים של משבר ביחסי ישראל-טורקיה הופיעו ב-2007, כשקפריסין הגדירה את אזור המים הכלכליים שלה על-פי החוק הבינלאומי וחתמה על הסכם ליישוב גבולות ימיים עם לבנון תחילה ולאחר מכן עם ישראל. המטרה הייתה ברורה: משיכת משקיעים בינלאומיים לניצול מאגרי הגז הטבעי שנתגלו במזרח הים התיכון. דעתו של נשיא ישראל דאז, שמעון פרס ז"ל, לפיה ישראל וטורקיה יכולות להמשיך לשתף פעולה נגד האיום הערבי והאיראני, אך רצוי להוציא את סוגיית הגז מהאג'נדה המשותפת, נתפסה על-ידי אנקרה כבגידה. מצד שני, בעידן "מפת הדרכים של אוסלו", ישראל לא רצתה להימנות יותר בקבוצת המדינות "הלא ממושמעות" לחוק הבינלאומי, כדי שתוכל ביתר קלות למשוך משקיעים בינלאומיים שיתעניינו בניצול מאגרי הגז הישראליים. לעומת זאת, טורקיה לא נכללת היום במפת האנרגיה האזורית, כי מאז 1974 היא ממשיכה לכבוש 33% משטחה של הרפובליקה הקפריסאית, מדינה ריבונית, חברה מלאה באו"ם, בחבר העמים הבריטי ובאיחוד האירופי. יתרה מזאת, בשנת 1983 ממשלת אנקרה ייסדה בשטחים הכבושים בצפון האי ישות אדמיניסטרטיבית בשם "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין", שאינה מוכרת על-ידי שום מדינה בעולם. גילוי הגז הטבעי בא להזכיר לכל שחקן באזור כמה זה חשוב לכבד את החוק הבינלאומי על-מנת לקדם את ניצול המאגרים.
3. המתח הדיפלומטי בין ישראל לטורקיה מאז תקרית המרמרה ב-2010 הכריח את ישראל לקדם שיתופי-פעולה חלופיים במרחב. אכן יחסיה הכלכליים עם טורקיה נשארו תקינים, אך בזירה הביטחונית ישראל פיתחה קשרים עם רוסיה (בגזרה הסורית), עם ערב הסעודית (נגד האיום האיראני), עם מצרים (בחזית העזתית ובתחום האנרגיה) ועם יוון וקפריסין (בתחומי האנרגיה, התיירות והביטחון ). בזכות השותפות עם אתונה וניקוסיה, ישראל רכשה פתאום שני קולות ידידותיים באיחוד האירופי, ועכשיו, בעידן החדש של "הסכמי אברהם", ישראל משתלבת בסביבתה הטבעית. עובדה זו מזכירה לישראל שאין לה אינטרס ליישר קו עם שחקנים באזור שאינם מכבדים את החוק הבינלאומי.
אך עדיין נשאלת השאלה: האם השגריר הטורקי ישוב לתל אביב?
התשובה היא כן. במוקדם או במאוחר זה יקרה, כפי שקרה בין השנים 2016 ל-2018. ובמשך השנים הללו, הציר בין ישראל, יוון וקפריסין לא נפגע. להפך - הציר הזה התעצם, התרחב והעמיק עוד יותר, כי כנראה בירושלים הפנימו את שלוש המסקנות שפורטו לעיל.
הכותב הוא חוקר במרכז עזריאלי ללימודי ישראל (מעל"י) שבמכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מומחה לתולדות יחסי ישראל, יוון וקפריסין
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
