כמו בחינוך עלינו לאפשר חופש בחירה בתהליך הגיור

כשהילדים שלי עוד היו בגיל בית הספר היסודי, נפגשנו יום אחד עם חברים ששלחו את ילדיהם לבית ספר דמוקרטי. הם תארו את החדווה של הילדים ללכת לבית הספר, את חווית הלמידה שהיא הרבה מעבר לספרים ומחברות, ומרחבי הלימוד שעמדו בסתירה לצפיפות שאנחנו הכרנו בבית הספר של הילדים שלנו.

התקנאנו בהם והבענו את צערנו שאין בית ספר כזה בקרבת ביתנו, אבל אז הגניב החבר בשקט כי אמנם זה בי"ס נהדר, רק שבכל זאת יש מחיר: שאת אף אחד לא מטרידה העובדה שהילדה שלהם עדיין מתקשה בקריאה בהשוואה לבני גילה. גם בחשבון. זוגתו הסבירה בעדינות - כאילו כבר הסבירה זאת בעבר - שהיא איננה מודאגת כלל ושבכל הסטטיסטיקות מראים שילדים שהתחנכו במסגרות דמוקרטיות מגיעים להישגים לא פחות טובים, ואולי אף יותר מהממוצע במסגרות חינוכיות רגילות.

בדרך הביתה דיברנו בינינו. בית הספר נשמע מדהים, אבל ספק אם הוא מתאים להורות שלנו ולהורים שאנחנו. אנחנו בכל זאת קצת שמרנים וההורות שלנו כוללת גם חרדה להישגים של הילדים.

במהלך השנים נחשפנו באמצעות חברים וקרובי משפחה למסגרות חינוכיות שונות כמו בתי-ספר לאומנויות, בית ספר אנתרופוסופי וכד'. ריבוי דרכי החינוך מעיד על כך שמדינת ישראל מעודדת באופן ישיר ובאופן עקיף מסלולי לימוד שונים. לצד המסלולים בחינוך הממלכתי מתקיימים מסלולים דומים, אך עם מאפיינים שונים וייחודיים כמו החינוך הממלכתי-דתי. מדינת ישראל הבינה שחינוך ממלכתי חייב להיות מגוון וכי יש יותר מדרך אחת להתחנך, לרכוש השכלה בסיסית ולסיים 12 שנות לימוד ולהיות אזרח תורם במדינת ישראל. חנוך לנער ולנערה על פי דרכם.

כבר ב-1953, עת נחקק חוק החינוך הממלכתי בישראל, הכירה המדינה גם בזרם אחר, מחוץ למסגרת - זרם החינוך העצמאי. במסגרת ועל בסיס הסטטוס קוו, דרשו חברי הכנסת החרדים לקיים זרם חינוכי נפרד, בו למדינה לא תהיה דריסת רגל - אף שהיא מתקצבת אותו. הם נימקו שחינוך הוא סוציאליזציה לתרבות שלמה, ולא יתכן מבחינתם שמדינת ישראל החילונית והציונית תכתיב את הקו הפדגוגי של הציבור החרדי.

67 שנים אחר כך, מדינת ישראל מתמודדת עם שאלת חינוך וסוציאליזציה של המבקשים להיות חלק מהעם היהודי, וראו איזה פלא - היוצרות התהפכו. פתאום יש רק תרבות אחת ודרך אחת לחנך, והסוציאליזציה נוקשה ומונופוליסטית. הציבור הישראלי שאינו חרדי - כ-85% - מוותר על זכותו הטבעית בחינוך ובגיור, תהליכי סוציאליזציה אקוטיים ומשמעותיים לעתידנו כאן. המדינה מעבירה לידי הרבנות הראשית את המנגנון היחיד והשיטה היחידה על התוכן והצורה בה נקבל גר המבקש להתגייר. משול הדבר שהיינו כולנו שולחים את ילדינו רק לבתי הספר של החינוך העצמאי.

כפי שלנו ולילדנו יש אפשרות בחירה באיזה מסלול להתחנך ומי יהיו מוריו, כך עלינו לאפשר זאת לגרים המבקשים לעבור את אותו תהליך עצמו לקראת היותם חלק מהעם היהודי. אם חפצה מדינת ישראל ליצור מערכת של "מבחני בגרות" למתגיירים על מנת להעניק תעודה משווה בסוף ההליך - תיאות המדינה ותנסח אחת כזו. אבל אל לה בשום אופן לכפות את דרכי הלימוד ויצירת הזהות היהודית של גריה רק במסגרת "בית ספר אחד".

אסור לנו, יהודים מסוגים שונים: מסורתיים, רפורמים ועל כל המגוון היהודי ישראלי הפורח בארץ - ליישר קו עם מיעוט קיצוני המבקש להכפיף גיור אחיד, אורתודוקסי, במסווה של "ממלכתי" על כולם. מדהים איך ציבור השומר על זכויותיו לבדלנות חינוכית כמיעוט תחת טענת ה"מגוון" מסרב לקבל את אותה טענה ממש. את הכשל הלוגי והמוסרי הזה יש לפרק, ובמהרה. 

הכותבת היא מנכ"לית התנועה המסורתית