מה קורה כשהוועדה המקומית אינה ממלאת החלטה של ועדת ערר

רקע: בעלי זכויות קיבלו מהוועדה המקומית בני ברק חיוב היטל השבחה בגין חדרי יציאה לגג. הם הגישו ערר לוועדת הערר, וזו קבעה כי שומת הוועדה המקומית לא כללה כל התייחסות לכך שאין מדובר בגג צמוד, והורתה לוועדה המקומית לתקן את שומתה וליתן ביטוי למצב הזכויות, בהתאם להלכות קודמות.

שנתיים לאחר החלטה זו שהפכה חלוטה, הודיעה הוועדה המקומית לבעלי הזכויות כי אין בכוונתה לתקן את השומה, וכי לא תפעל בהתאם להחלטת ועדת הערר.

ועדת הערר: בעקבות סירוב הוועדה המקומית לתקן את השומה, פנו בעלי הזכויות שוב לוועדת הערר, בבקשה שתיתן צו "עשה" ותורה לוועדה המקומית לתקן את השומה. כך קבעה ועדת הערר בהחלטתה בעקבות הפנייה: "הוועדה המקומית אינה יכולה לעשות דין לעצמה ולא לתקן את השומה בהתאם להחלטתנו. לו סברה הוועדה המקומית כי בהחלטה נפלה טעות, כי אז המקום לתקוף את ההחלטה הוא בפני בית המשפט המוסמך. משלא הוגש ערעור - הרי שהחלטת ועדת הערר בדבר התיקון הנדרש היא החלטה חלוטה. עם זאת, ועדת הערר איננה מוסמכת לתת צווי עשה, או לכוף על הוועדה המקומית לקיים את החלטתה - ולשם כך יש לפנות אל בית המשפט המוסמך".

המשמעות: החלטה זו אולי נכונה משפטית, אך היא ללא ספק מקוממת. מצד אחד, ועדת הערר נעדרת סמכות חוקית לתת לבעלי הזכויות צו עשה, כלומר אין באפשרותה על פי החוק לתת צו המחייב את הוועדה המקומית לתקן את השומה, אף שכבר הוחלט כך לפני כשנתיים. ומנגד, חוסר סמכות זו "מעודדת" את הוועדה המקומית לפעול בצורה זו, ומנצלת את המצב האבסורדי שנוצר. לא כל שכן, שבעלי הזכויות נאלצים להיגרר להליכים נוספים בביהמ"ש, להוצאות כספיות מיותרות וזמן רב שהולך ואוזל.

חוק בתי המשפט אינו חל על ועדות הערר, ואין ועדות הערר יונקות את סמכויותיהן מחוק זה. אף לעניין הוצאה לפועל והליכי ביזיון, הקיימים באשר להוראות בתי המשפט, נראה כי הוחרגו ועדות הערר.

נשאלת השאלה מדוע המחוקק יצר מלכתחילה הפרדה בין החלטות של ועדות ערר לבין החלטות של בית המשפט? מדוע לא כל ההחלטות שיש לבצען ינוהלו בגוף אחד? ודאי כאלו שמטילות חיוב כספי, האם ראוי ליתן לרשויות אפשרות להתעלם מצווי ועדת הערר? נזכיר כי בעבר חלק גדול מההליכים המתבררים בוועדות הערר, בעיקר אלה הנוגעים להיבטים כספיים, התברר בבתי משפט שאת פסקי הדין שניתנו בעניינם ניתן היה לאכוף.
בפועל, אזרח שהרשות מתעלמת ממנו נאלץ לפתוח בהליכים משפטיים על סמך החלטות ועדת ערר. אלא שהדבר גורם לעינוי דין, להתמשכות הליכים ולאגרות נוספות שלעתים עלולות להיות גבוהות בהתאם לסכום התביעה, במקרה שמדובר בתביעה כספית.

תחושה קשה זו מתעצמת כאשר המצב הפוך, והרשות מקבלת החלטה לטובתה בוועדת ערר. היא זכאית, באמצעות כלים שונים שנתן בידיה המחוקק, לפעול לגביית חוב ללא עיכובים ורשאית להטיל סנקציות חמורות שתכליתן לתמרץ את החייב לשלם בהקדם. נראה, כי דבר זה חמור ביתר שאת כשמדובר ברשות ציבורית שבוחרת לפעול כך.

ראוי היה לו המחוקק היה פותר לקונה זו, ונותן לאזרח כלים להתמודד עם רשויות המתעלמות מהחלטות שיפוטיות ועושות ככל העולה על רוחן, מתוך כוונה להתיש את האזרח שיתייאש בדרך.

על רשות ציבורית, כגון ועדה מקומית, חלות חובות מוגברות לנהוג בתום לב וביושר. חובת ההגינות המנהלית מציבה בפני הרשות רף גבוה ביחסיה עם האזרח, יותר מזה הקיים במשפט האזרחי במערכת היחסים החוזית בין פרטיים, שהרי הרשות תפקידה להיות נאמנה של הציבור.

ערר 85271/14

הכותבים ממשרד צבי שוב ושות'