איסור הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין": דה-פקטו - לא קרה כלום

לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד (השופטת הלית סילש), שאסר בישראל על הקרנת הסרט השנוי במחלוקת "ג'נין ג'נין" של היוצר הערבי-ישראלי מוחמד בכרי (ת"א 12733-11-16, 11.1.2021). כיוון שמדובר בסעד מניעתי חריג במונחי חופש הביטוי, פסק הדין עורר עניין ציבורי ופולמוס נרחב בקהילה המשפטית.

אשר למצדדי פסק הדין - פרופ' יובל אלבשן טוען כי ההחלטה לאסור על הקרנת הסרט לא רק שאינה פוגעת בחופש ביטוי, אלא מגינה עליו. לאלבשן יש טרוניה כלפי אלה שהתייצבו להגן על "חופש הביטוי" של בכרי. אלבשן בביקורת שלו מתייחס לחופש הביטוי האמנותי של בכרי ("הסטייל שלו").

לפי אלבשן, מבייש שבין התומכים של בכרי "יש משפטנים, יוצרים דוקומנטריים ואנשי תקשורת שאמורים להיות חיל המשמר של חופש הביטוי".

ניתן להבין את דאגתו של אלבשן לערעור יסודות חופש הביטוי. אבל מנקודת מבט ריאליסטית, אלבשן נותן משקל יתר לפסק הדין, שכן ממילא סיכויי ההקרנה של הסרט היו אפסיים, לא ידוע כי נרשם ביקוש מיוחד לסרט הישן משנת 2002, ובתי הקולנוע סגורים מזה זמן רב בשל הקורונה. האמת היא שדווקא פסק הדין והדיון סביבו הם אלה שתרמו להגברת ההתעניינות של הציבור והעלאת אחוזי הצפייה בסרט, הניתן לאיתור בקלות באינטרנט.

אשר למבקרי פסק הדין - עו"ד גבי לסקי טוענת כי פסק הדין מעורר אצלה תחושת אי-נוחות. אך בל נשכח שהסרט, שמתיימר להיות סרט "דוקומנטרי" (תיעודי), אינו משקף על-פי פסק הדין את המציאות בשטח. זאת ועוד, לפי האמור בפסק הדין (ובכרי אינו חולק על כך), לא נעשו מצד בכרי ניסיונות סבירים לבדוק את העובדות לגבי הקטעים הנכללים בסרט שלו.

לסקי סבורה כי "הסעד שקבע בית המשפט, של איסור הקרנת הסרט ואיסוף עותקיו, הוא אנכרוניסטי, דרסטי ואף מזכיר משטרים אפלים". ניתן להסכים עם לסקי שסעד של איסוף עותקים בעידן טכנולוגי כשלנו יש בו מן האנכרוניזם, אך גלומה בו הצהרה של בית המשפט שיש לשים גבולות לחופש הביטוי בהתנגשות של זכות זו עם פגיעה בשמו הטוב של האדם.

בהקשר זה נזכיר כי בעבר בית המשפט העליון אישר לגנוז ספר בשל פגיעה בזכות לפרטיות ושם טוב (ע"א 8954/11, 22.5.2014). השופט נעם סולברג קבע שם, בהסכמת השופטים מרים נאור וסלים ג'ובראן, כי "ישנם ערכים שעבורם ראוי להפסיד גם כמה 'ספרים טובים'. האדם קודם לספר. הספר נועד לשרת את האנושות ולא להפך".

נשווה: הסרט "ג'נין ג'נין" התיימר להיות סרט דוקומנטרי שמתעד מציאות במחנה הפליטים ג'נין, בעוד העובדות בו (בחלקן) לא היו נכונות ופגעו בשמו הטוב של הקצין שהופיע בסרט. הספר האנונימי התיימר להיות רומן ספרותי, פרי דמיונו של הסופר, בעוד הספר היה מבוסס על דמות אמיתית (המאהבת של הסופר) ופגע כביכול בזכות שלה לפרטיות ובשמה הטוב. בשני המקרים התוצאה הייתה זהה: הסרט והספר נגנזו.

למרות דברינו אלה, לדעתנו, לסקי צודקת (חלקית) בכך ש"בית המשפט יכול היה לקבוע שיש להסיר סצנות מסוימות של הסרט, שיש לכתוב הערה בתחילת הסרט ובסופו או שלל אפשרויות אחרות". זה בוודאי נכון גם לגבי הספר שנגנז. אולם הסרת סצנות או דמויות מחייבת את קבלת הסכמת היוצר. בית המשפט רשאי לפסול יצירה מחמת פגיעה בזכויות חוקתיות, אבל הוא לעולם אינו שם את עצמו בנעליו של היוצר ומתערב בתוכן היצירה.

אולי באמת היה פשוט יותר מצד בכרי להוסיף הערה לסרטו (המציג נרטיב שקרי) כי "כל קשר בין העלילה לבין אירועים שהתרחשו במציאות הוא מקרי בהחלט", וזאת כדי להכשיר את היצירה מבחינה משפטית, וכדי לא להשאיר בחלל ריק את קביעתו של הנשיא פרופ' אהרן ברק כי - תהיה האמת ההיסטורית אשר תהיה - " איננו צנזורים של מחזות וסרטים. השקר יידחה על-ידי האמת, במאבק 'בשוק החופשי' של הרעיונות" (בג"ץ 6126/94, 26.7.1999). אכן, פנים רבות לאמת.

כך או כך, על דבר אחד ניתן להסכים: דה-פקטו - לא קרה כלום. לפסק הדין הסמלי בעניין הסרט "ג'נין ג'נין" אין נפקות אופרטיבית. הסעד שניתן וסכום הפיצוי שנפסק לתובע הם זניחים לעומת הפולמוס שמעורר פסק הדין.

לדעתנו, מבחן האומץ המשפטי האמיתי היה בא לידי ביטוי לו ניתן היה הסעד הממשי המורה לענקיות האינטרנט גוגל ויוטיוב להסיר מהרשת את התוכן הפוגעני כביכול (או למצער לחסום אותו לצפייה בישראל). אז הוויכוח היה יכול להיות מעניין הרבה יותר.

למרבה הצער, השופטת המכובדת ציינה בפסק הדין כי איסור ההקרנה אינו חל על יוטיוב, כך ששאלה זו נותרה פתוחה לדיון. בינתיים, נסכם שכל עוד אין התמודדות אמיתית עם פלטפורמות אינטרנטיות דיגיטליות - האמת לאמיתה היא שלא קרה כלום. כעת נותר לחכות לערעור שיוגש לבית המשפט העליון.

עו"ד סוסונוב עוסק בתחום הליטיגציה, ועו"ד שרון-יהב היא פעילה חברתית ויועצת משפטית בחברת החשמל לישראל