הציבור מאבד אמון ועניין בפוליטיקה: עימות בין ראשי המפלגות יכול להחזיר אותו

אני לא חושב שאחדש למישהו כשאגיד שהתרבות הפוליטית בישראל נמצאת במצב רע. מפלגות זונחות את המצביעים בשטח; אחרות נותנות את כל הכוח ליו"ר ש"מצניח" מועמדים על פי רשימת קניות שתראה טוב; השמאל-מרכז מתפרק לרסיסים עד לנקודה שאיחוד מפלגות לא יוביל לשאלה "מי מוכן להיות מספר 2", אלא "מי מוכן להיות מספר 5"; והימין עדיין נאבק עם צילו הענק של נתניהו שלאורו הכל מתנהל.

התוצאה בשטח היא מספר רב של אישים ומפלגות שכולם מדברים ונראים אותו הדבר: מנהיגי מפלגה חסרי מורא שמדברים בתקיפות על זה שהם דווקא מאוד שונים, בעוד שכולם מקשקשים את אותם הדברים. במילים אחרות - 50 גוונים של ביבי.

זה לא חייב להיות כך. אפשר וצריך לדרוש שאותם אנשים מדופלמים יסבירו לנו מה ההבדל ביניהם, יתחילו לענות על שאלות קשות ויראו לנו התחלה של דוגמית של איך הם מתפקדים תחת לחץ. את כל זה ניתן לעשות בעימות.

כן, עימות, אותו קונספט מיושן שנראה שהפוליטיקאים מוציאים מהבוידעם רק כדי להפחיד את היריבים שלהם, כמו שהיה בבחירות 2019 אז שיחקו גנץ וביבי "צ'יקן" על מי יותר מפחד להגיע לעימות ובסוף שניהם השתפנו.

כי ראיונות, ציוצים, וכמה הצהרות לתקשורת זה ממש רחוק ממספיק - מדובר שם ביכולות של הקמפיינרים שלהם לנסח את הנאומים הכי טובים ולהשיג את הראיונות בתנאים הכי נוחים, לא במישהו שצולב, מפרק, מתווכח, ושואל שאלות קשות.

לעיתונאים אין הרי אינטרס כזה - הם צריכים להחזיר את הפוליטיקאי לראיון הבא ולשמור על מערכת יחסים סבירה, וראיון קשה מדי ירחיק את זה לעד. לפוליטיקאים האחרים, לעומת זאת, יש את כל האינטרס בעולם לגלגל את הטיעונים העילגים והתשובות המתחמקות של חבריהם מכל המדרגות.

כמובן, כשישאלו את ראשי המפלגות בנושא הם יצביעו על האשם התמידי - רה"מ בנימין נתניהו שלא הגיע לעימות מאז 1999. אבל העימות ב-2013 הראה שאפשר אחרת, ושראשי מפלגות שרוצים מצביעים צריכים להגיע לאולפן להתמודד עם היריבים שלהם.

לעימות ב-2013 היו תוצאות חיוביות מאוד עבור מי מהמתמודדים שהיה טוב בו: הוא היה חלק חשוב, נניח, בהעלאת מניותיו של איימן עודה, ובהורדת מניות של חלק מהאנשים שהתגלה שאין להם את זה כל כך.

יותר מכך: עימות פוליטי ישן, בין מי שלא יהיה, יכול להחזיר את האנרגיה והניצוץ לעיניים של המצביעים שהתייאשו. יותר ויותר אנשים בסביבתי הודיעו שהם לא הולכים להצביע, והנתונים האלה צריכים להדאיג את כל מי שמנסים להחליף את השלטון.

משהו כאן לא מתפקד

כי כשהנושא היחיד שעליו מדברים זה האישים עצמם ולא אף נושא ממשי, הכל נהפך לעיסה מאוסה שלאף אחד אין כוח להצביע עליה. כשמצביעי שמאל שוקלים ברצינות להצביע לאנשי ימין מובהק כמו סער ובנט רק כי יש סיכוי שהם לא יילכו עם ביבי - משהו כאן לא מתפקד.

אני לא יודע למי עימות יועיל מבין הפוליטיקאים. חלק מהם אולי יפסידו איזה מנדט, חלק אולי ירוויחו, חלק אולי יקפצו מעלה. אולי גוש השמאל יעלה במפתיע, אולי גוש הימין ימחק אותו סופית. אבל אני בטוח שיש קבוצה אחת שעימות שכזה יועיל לה ושזקוקה לו כמו חמצן: הציבור.

מאסנו משלטים, מאסנו מציוצים, מאסנו מראיונות מלטפים, ומאסנו מהצהרות. הציבור צריך לשמוע את דרעי עונה לחברים שלו מה הוא עושה כדי להבטיח שהציבור החרדי יקשיב להוראות הסגר.

הוא צריך לשמוע את בנט מסביר מה התוכנית המדינית שלו, ואיך הוא מתכוון להעביר אותה דרך ביידן. הוא צריך לשמוע את לפיד מבהיר איך זה שכל האנשים המקורבים אליו עוזבים אותו, ואיך הוא מתכוון להקים ממשלה ככה.

הוא צריך את לשמוע חולדאי מתרץ איך שני המנהיגים בארץ זה הוא ונתניהו אם הוא עוד רגע נופל מאחוז החסימה. הוא צריך לשמוע את עודה מפרש אחת ולתמיד האם הוא מוכן לשתף פעולה עם פוליטיקאים בארץ על חשבון תמיכה בסוגיה הפלסטינית. הוא צריך מישהו שישאל איך לעזאזל הפוליטיקאים האלה הצליחו להעיף כל אישה מצליחה מראשות מפלגות. כי אם נשמע עוד סיסמאת בחירות שהיא שלוש מילים עם נקודה אחריהן יש מצב שנתפוצץ.

הכותב הוא עורך באתר גלובס