בלי חינוך והסברה מגיל צעיר האלימות בחברה הערבית לא תסתיים

המעבר לחברה מודרנית והתפרקות "התא החמולתי" בהיעדר חלופות מתאימות הביא להתבוללות בדפוסי ההתנהגות שהיו מוכרים לבני החברה הערבית, תוך היעדר קווים מנחים להתמודדות עם השינוי, מה שהביא לשיאים חדשים של אלימות בחברה הערבית.

רוב החברה הערבית מציינת תחושת אי-ביטחון הנובעת ממחסור במשאבים כלכליים, מהיעדר השכלה והיעדר הזדמנויות עבודה שוות. לצד תחושת ניכור ואפליה בוהקת וגוברת מצד החברה היהודית וכן קושי להשתלב בחברה הכללית תוך תחושת אי אימון מוחלט ברשויות החוק. כתוצאה מכך תחושת התסכול והלחץ החברתי גוברים ומשתקים את היכולת לשקול את ההתנהגות הקיימת ומחיריה.

אי השוויון המגדרי בין גברים לנשים בחברה פטריארכלית טיפוסית מוסיף לסוגיית האלימות ממדים נוספים. נשים רבות בחברה הערבית בישראל מוגבלות ואף אינן מורשות ללמוד ולעבוד. הגבלה זו מביאה להתפתחות תלות כלכלית ושליטה מלאה במקורות הכסף. במפגשי ייעוץ ותהליכי ליווי עסקי אני מזהה תופעה זו גם אצל נשים משכילות ובעלות הכנסה עצמאית. לפי נתוני למ"ס רק 39% מהנשים בחברה הערבית משתתפות בכוח העבודה לעומת 77% בכלל האוכלוסייה ושכרן הממוצע של נשים ערביות נמוך ב- 35% מהממוצע הארצי של נשים ישראליות.

חלק מהנועצות שלי משתפות: "הבן זוג שלי מכריח אותי לנהל רשימת הוצאות, להביא קבלות ולהחזיר עודף!", "הוא שולט בחשבון הבנק באופן מלא, שולט בכרטיסי האשראי ומכריח אותי לחתום על הלוואות בסכומי ענק בלי ידיעה על אופן השימוש בהן". אלו עדויות בודדות מתופעה שהופכת בשנים האחרונות למרבה הצער ליותר ויותר נפוצה, היא לא פחות חמורה מאלימות מסוגים אחרים מעצם היותה נסתרת ורוב הנשים אינן מודעות לה. נכון להיום בחוק העונשין במדינת ישראל אלימות כלכלית אינה נחשבת לעבירה פלילית. כמו כן לא ניתן לאמוד אותה, סביר להניח כי התופעה שכיחה יותר בקרב אוכלוסיות מוחלשות.

יש להגביר את המודעות, לחזק ולשפר את המערכת החינוכית

משבר הקורונה לא היטיב עם החברה הערבית ואף היכה בה קשה יותר מכלל האוכלוסייה. המשבר הוביל למיתון בענפים רבים בהם ריכוז גבוה של עובדים ערביים. שיעור הנשים הערביות שעבודתן הופסקה עלה על שיעור הגברים, וזאת בעיקר כי ייצוגן גבוה יחסית בענפי שירותים שנפגעו וכי רבות מהן עובדות במשרות חלקיות וזמניות. ההתכנסות בבתים מגדילה את הסיכויים שנשים וילדים יחוו אלימות בתוך הבית.

הציבור הערבי חושש שההתאוששות מהמשבר תהיה איטית ושרבים מהעובדים - שכירים ועצמאים - לא ימצאו את דרכם בחזרה לשוק העבודה. חשש מאי וודאות שיחמיר את הקשיים הכלכליים ויגביר את התסכול ואת הלחץ הנפשי וכתוצאה מכך תהיה עליה ממושכת באילמות.

לצד התוכניות הקיימות כיום יש להגביר את המודעות, לחזק ולשפר את המערכת החינוכית, להרחיב את פעילותיה, ולהקים מסגרות חינוך א-פורמליות בדומה לכל חברה מתוקנת. הקניית חינוך ולמידה שוויונית כמו לאוכלוסייה הכללית בישראל, השקעה בהעצמה של אוכלוסיות מוחלשות בחברה הערבית, לימוד, הנחייה וליווי שיאפשרו להכיל את השינוי, לעבור אותו ולצמוח ממנו. כל זאת תוך מתן דגש על פיתוח מיומנויות וכישורים רלוונטיים למציאות החדשה וכצעד בסיסי הייתי מתחילה עם הנגשת המידע בשפת אם. רוב הסיכויים שצעדים אלו יביאו לצמצום תחושת הניכור והאפליה אצל הציבור הערבי, וישפיעו באופן ישיר גם על ירידה באלימות.

אך כל אלה לא יוכלו לפעול בואקום ואם לא ישתפרו משמעותית התנאים הסוציו-כלכליים של החברה הערבית בישראל באמצעות אפליה מתקנת, טיפול נקודתי בנושא התעסוקה ושילוב החברה הערבית בדגש על נשים בשוק העבודה. לצד כל אלה, אכיפה והחמרה בענישה כלפי עברייני אלימות עד למיגור התופעה בכל רבדיה.

הצלחת תוכניות אלו מותנית במעורבות מלאה של המדינה, הרשויות ושל כל אחד ואחת מאתנו. תזכרו השינוי בידיים שלנו.

הכותבת היא יועצת לניהול ואסטרטגיה, מנכ"לית wewin- הדרכה וייעוץ. חברה מיזם סופרסונס. הטור מתפרסם כחלק מפרויקט מיוחד של מדור הדעות שמתמקד באלימות המתגברת בחברה הערבית בישראל