אפקט כדור השלג: הסגר הותיר את החרמון לבן ושומם. רמת הגולן כולה משלמת את המחיר

השלג הראשון של 2021 ירד בשבוע שעבר כבד ונדיב וכיסה את פסגת החרמון בשמיכה מבהיקה מלובן, שנכון לעכשיו אפשר ליהנות ממנה רק מרחוק. עונת הסקי לא נפתחה, כידוע. הישראלים בסגר ואתר החרמון, ששעריו סגורים מספטמבר, חסום עכשיו כבר במעלה ההר, קצת אחרי מג’דל שמס, במחסום צבאי מאויש בחיילים חמושים ביותר, שאף אחד לא ינסה להתפלח.

זה היה צריך להיות השבוע של אותן כתבות מסורתיות, נרגשות וטובות לב על השלג הראשון של השנה - שמחת הישראלים הממלאים את ההר, גולשים, זורקים כדורי שלג, בונים בובות, עומדים בפקקי ענק בכניסה ומתלוננים על המחיר - וגם את זה דפקה לנו הקורונה. במקומן קיבלנו כתבות נוגות וליריות יותר ובהן רכבלים מושבתים ומורדות מיותמים מאדם.

אנחנו עוברים את המחסום ומטפסים בהר ההולך ומלבין, עוברים את קופות הכניסה הריקות. כמו ישראלים רבים, גם אני קצת משתגע למראה שלג. משהו פוקע בתוכי, כמו פצצת אושר קטנה, כמיהה שהגיעה לסופה, וחיוך מתפשט על פניי באותו הקצב שבו שלווה מתפשטת בלבי. באופן כללי אני מתנהג כמו ילד בן שבע; רץ וקופץ וצוהל ובועט ועושה כדורים ומשליך וגורף ומכניס לפה ומצלם מלא תמונות שנראות אותו הדבר בדיוק. אני לא יכול לשלוט בזה ואין לי שום כוונה לנסות. שלג זה פשוט דבר משוגע.

 אתר החרמון. מדרונות ריקים ורכבלים שלא זזים / צילום: איל יצהר

אין מאושר ממני כשאני מתיישב במושב הקדמי של חתול השלג - כלי תחבורה פלאי שנע על מערכת זחלים (כמו טנק). מלפנים הוא מפלס את השלג ומאחור הוא מסרק אותו יפה בשביל הגולשים - שלוקח אותנו במעלה ההר. ושם אני יורד והולך הצדה ולכמה רגעים אין שום דבר בעולם שלי מלבד מרחב ושקט, שמיים כחולים ושלג לבן, נקי, מסנוור, שהצטבר לגובה של כשבעים ס"מ. אני הולך בשקט, נהנה מהקול שעושה השלג כשהוא נמעך תחת סוליות המגפיים, הצליל שהוא עושה כשהוא מטפטף, נמס, מענפי העצים אל האדמה. כמה דקות כאלה, זה כל מה שצריך.

השלג אומנם יורד על החרמון, אבל השפעתו הכלכלית של יום כזה יכולה להגיע אפילו עד צומת גולני. לא רק שהאתר הוא מהמעסיקים הגדולים באזור, החרמון הוא מנוע כלכלי חשוב לכל הסביבה. העיקרון פשוט: כשיש שלג כולם מרוויחים; האתר, הצימרים והמלונות, המסעדות, מפעילי האטרקציות, המדריכים, טיולי הג’יפים, הסוסים, תחנות הדלק. כל יום שלג מביא עשרות אלפי תיירים לצפון, מאות אלפים מגיעים במהלך החורף, וכולם נהנים. כלומר נהנו.

כרגע אין מתווה לפתיחה מחודשת של אתר החרמון למבקרים גם לאחר היציאה מהסגר. בחרמון טוענים שראוי להשוות אותם לשמורות טבע וגנים לאומיים (שבין הסגרים הקודמים נפתחו כזכור קודם, תחת מגבלות; כמו למשל מצדה או אגמון החולה), ולא להתייחס אליהם כאל ספקי אטרקציות תיירותיות או ספורטיביות (שנשארו סגורות). החלטה בעניין טרם נפלה, אבל במשרד הבריאות שוקלים בחיוב.

אבקש להציע מתווה משלי, שיכול גם להיקרא על שמי: לתת לכל הישראלים להיכנס לחרמון, אבל אחד-אחד, כמוני. לפי המתווה יגיע הישראלי אל ההר בתיאום מראש וישהה שם כשעה לבדו. זה אומנם לא רווחי לטווח הקצר, אבל אין לי ספק שמבחינה נפשית זה משתלם בטווח הארוך, לפרט ולמדינה.

חרמון לבן, חרמון סגול

לא בטוח שרפאל (רפא) נוה, מנכ"ל אתר החרמון שהוציא את 300 עובדיו לחל"ת, מסכים עם המתווה שלי. "תחושה מאוד משונה לראות ככה את ההר ריק ועצוב ביום שאמור היה להיות פתיחת העונה", הוא אומר. "השקענו שמונה מיליון ש"ח רק בהיערכות לפתיחה, כולל כל ההתאמות שעשינו לתו הסגול; מערך של הזמנות מרחוק, חיטוי קרוניות, ריווח תורים, מה לא. ידענו שאנחנו צריכים להיות מוכנים ברגע שיתאפשר לנו לפתוח".

 רפאל (רפא) נוה, מנכ"ל אתר החרמון / צילום: איל יצהר

אנחנו נכנסים להתחמם קצת במשרד שלו. "עכשיו זה שיא העונה", אומר נוה, בן 33, שמונה לתפקיד רק לפני כחצי שנה, ומתבונן דרך החלון במדרונות הלבנים. "מעכשיו - עם כל יום שעובר, מתחילה הספירה לאחור.

"עד עכשיו ספגנו נזק של עשרות מיליונים. רק עכשיו השקענו 17 מיליון שקל ברכבל חדש, יש מאות אלפי שקלים בחובות אבודים מסוכנים שהיו חייבים לנו וקרסו. מקסימום הפיצויים שאנחנו יכולים להגיע אליהם, רבע מיליון ש"ח בחודש, לא מכסים אפילו את עלות הביטוח של האתר - ועדיין לא קיבלנו כלום, כן? וכמובן שיש לנו עדיין את כל ההוצאות. העסק משלם ארנונה למועצה, חצי מיליון שקל בשנה.

"אנחנו מקווים מאוד שבסיום הסגר נוכל לקבל אישור פתיחה בהתאם למגבלות. הגשנו באוקטובר את המתווה, שהיה מחמיר יותר מהמתווה הרשמי. הגבלנו כניסת אנשים מ-12,000 מבקרים ביום שיא, לפחות מ-5,000, וגם מזה הסכמנו לרדת. הכול, רק שיסכימו. הגבלנו כניסה למבנים, את כל המזנונים הוצאנו החוצה. גרוטו אמר לי: מתווה מצוין. עכשיו חכה לשאר האטרקציות התיירותיות".

אם כבר התחלנו עם להצמיד את החרמון למקומות אחרים, רבים הזכירו לאחרונה את החרמון בסמיכות לנחל האסי, כדוגמה להשתלטות של מעטים על נכס ציבורי. זה מתחבר לעוד טענה נגדכם; המחירים הגבוהים.

נוה, כמו אחרים בצפון, שמע כבר את ההשוואה הזאת. לא אוהבים אותה פה. "עזוב, האסי זה לא רלוונטי לגבינו. שיעשו שיעורי בית. לגבי החרמון הייתה החלטת ממשלה ב-2013. המקום חכור ל-49 שנים, עד 2045, אנחנו משלמים תמלוגים למדינה, המחירים מפוקחים על-ידי המדינה ולא עלו מאז 2014. לחרמון אתה יכול להיכנס חינם בקיץ, לא נעול פה. זה לא אותו דבר".

העובדה היא ש־32 חברי נוה אטי"ב הם בעלי האתר ושהתמלוגים הם חמישה אחוזים בסך הכול.
"כן, אבל היו גם המון שנים רעות. שנים בלי שלג, שנים של השקעות ענק".

בחברה מסרבים לתת מספרים שיראו כמה הרוויחו או הפסידו על החרמון. אבל הטענות הנ"ל בנוגע לחוסר צדק חלוקתי, מסבירים בנוה אטי"ב, נפלו שוב ושוב בבית המשפט. המחירים, מסבירים לי, קשורים לעונה הקצרה, "וגם ככה הם לא נורא יקרים", אומר נוה, "הנה, אני באתר של מצדה, המחירים כמעט אותו דבר, ואם תיקח בחשבון את כל מועדוני ההנחות השונים - אין הרבה הבדל במחיר". אלה אומנם רק תעריפי הכניסה, שלא כוללים השכרת ציוד סקי, שיעורי סקי, הפעלת מזנון וכדומה. בילוי משפחתי בחרמון זה עניין יקר מאוד. כל המדינה הזו יקרה מאוד, אומר נוה. זה נכון.

השלג היפה הוא רק הקצפת

השלג דווקא ניסה לבוא לטובת החרמון השנה, כשהתעכב קצת. בשנה שעברה נפתח החרמון כבר בסוף דצמבר. "עוד אפשר לפתוח את העונה הזאת", אומר נוה, "פברואר ומרץ עוד יכולים להיות חודשים טובים. מצבנו קשה, אבל עדיין לא איבדנו תקווה.

"זה לא רק אנחנו, חשוב להבין: אנחנו אומנם נפגעים באופן ישיר", אומר נוה, "אבל חורף בלי חרמון זו פגיעה אנושה בכלכלת הצפון כולה. הנזק העקיף הוא מאות מיליונים. בעונה טובה מגיעים 400,000 איש בחורף. יש פה עסק - אבל כל הצפון מתפרנס מזה, אנחנו הולכים יד ביד עם כל התיירות שבצפון. ומהסגר השני, כל התיירות בצפון מתה.

"אנחנו פה דואגים לגולשים, אבל תכל’ס כלכלת הצפון מרוסקת לגמרי מהקורונה - וזה, השלג היפה הזה, הוא רק הדובדבן שבקצפת. למה אנחנו שונים משמורות טבע וגנים לאומיים? הרכבל במצדה נפתח ולי היה אסור. באגמון החולה היו אלפי אנשים כל שבת ואני עמדתי סגור. למה?".

נוה, כמו אחרים, מתעקש עדיין לחפש היגיון בהנחיות הממשלה, דבר מייאש כשלעצמו. "אנחנו אומרים להם, רק תנו לנו אפשרות - ונזרום עם כל דרישה שלכם, אפשר למצוא פתרון לכול. לא ביקשנו הקלות מיוחדות - רק להצמיד אותנו לשמורות ולגנים. בינתיים מחכים".

"החרמון הוא עורק ראשי של כל האזור", מסכים אמיר מילס, בעל צימרים מנוה אטי"ב, "עכשיו כשאנחנו מתכננים לפתוח בתחילת פברואר - אנשים מבטלים. אומרים שכל עוד אין חרמון, הם לא באים. כל היום מבטלים לי, אני מעריך שיהיו לפחות חמישים אחוז ביטולים. החרמון זו זכות הקיום שלנו. זו מכה קשה לכולנו. אני מקווה שייתנו לנו לפתוח, אבל אני לא רואה את זה קורה. אין עם מי לדבר במדינה".

בדרך למטה מהחרמון אנחנו עוצרים בדוכן הקטן של מלכת הפיתה, בין החרמון למג’דל שמס. 15 שנה היא פה. איך קוראים לך? מלכת הפיתה. הפיתות באמת נהדרות, טחנו שתיים. יש עבודה? "אין עבודה, אין כלום", אומרת מלכת הפיתה, "מכרתי אולי ארבע פיתות מהבוקר".

ושתיים שלנו.
"כן. ביום רגיל של שלג, כל הכביש הזה פקק. אנשים באים לישון במכוניות כדי לתפוס מקום, וכולם אוכלים ושותים ונהנים. עכשיו, רק שוטרים באים למלכת הפיתה, וגם זה רק בשביל לתת קנסות".

 מלכת הפיתה, בין החרמון למג’דל שמס / צילום: איל יצהר

מג’דל שמס שקטה וסגורה. אני עומד ברחוב הראשי ליד מכולת ומשתזף בשמש השקרנית. בעל החנות יוצא ונעמד לידי, אנחנו שותקים יחד לרגע ארוך, נותנים לשמש לדבר. "יום כזה בלי קורונה - אתה לא מאמין איזה פיצוץ פה", אומר הסוחר, "תנועה של תיירים כל היום, ועכשיו תסתכל". אנחנו מעיפים מבט ברחוב הראשי, רוב החנויות סגורות, מעלות אבק. המסעדות נעולות. הרחוב עצוב. גם בתל אביב זה ככה, אני מנסה לעודד אותו, ולנו אפילו אין שלג. "תאמין לי, פה היית קם - רואה את ההר. אם הוא לבן, אתה יודע שהולך להיות יום טוב. עכשיו לא משנה אם ההר לבן או לא לבן, כל הימים אותו דבר".

הלב הפועם של התיירות

בקיבוץ עין זיוון אנחנו פוגשים את גיורא צ’פלינסקי מנהל "דה קרינה", מפעל שוקולד בוטיק. מרכז המבקרים סגור כבר מראש השנה, יריעות ניילון עבות מכסות את מכונות הקפה - אבל ריח השוקולד עוד עומד חזק וכהה באוויר החדר הסגור והחשוך.

בואו אחריי, אומר צ’פלינסקי, ואנחנו מגששים בחושך במסדרון אחורי צר וארוך, עד שצ’פלינסקי פותח דלת אל תוך מפעל השוקולד עצמו; האור והריח מהממים אותנו. אני לא אומר לא לאף טעימה שמציעים לי: שוקולד ליום האהבה? מעולה. שוקולד עם שמפניה? למה לא. שקדים מצופים שוקולד? יאללה. שוקולד מריר עם שברי פקאן? בשמחה. הכול טעים לי. אנחנו פוגשים את קורינה, השוקולטיירית: היא האמנית, גיורא הוא המסודר. אתם חייבים לטעום משהו, היא אומרת.

"החרמון זה העוגן", אומר צ’פלינסקי, "אין אחד בכל האזור שלא נהנה מיום שלג בחרמון. כל מטיילי היום מגיעים. והכי טוב זה יום של שלג והחרמון סגור. ככה כולם נהנים יותר. אצלנו זה פשוט: יש שלג - יש עבודה. אבל לצערי נראה שהמדינה קצת איבדה עניין באזור שלנו".

לא רק באזור הזה, בהרבה אזורים אחרים.
"אה", מחייך צ’פלינסקי, "אם ככה זה בסדר".

אנחנו נוסעים למלון בקיבוץ מרום גולן. בדרך עוברים במסעָדֶה, בבוקעתא - גם כאן הכול סגור ודי מדכדך, אבל ככל שמדרימים לכיוון מרום גולן הולכת הדרך ונפתחת בכל תפארתה. השמיים בכחול עז, האדמה בגוני ירוק חיים, מים בכל מקום, פרות רועות, ציפורים מצייצות, תחנות הרוח הגדולות במרחק. הכול כל-כך שקט ויפה ונקי וריק, שאני לא יודע אם אני באמת רוצה להגיע. יש כבישים שזה מה שהם עושים לך - וכביש 98 הוא בהחלט אחד מהם.

בדרך אני מדבר עם מפעיל קיאקים, מדריך טיולי ג’יפים ושני מסעדנים, שמאשרים שהחרמון הוא הלב הפועם של התיירות בצפון. זה אומר ששלג מעלה את ההזמנות ב-40%, זאת אומרת שמספיק תחזית מזג אוויר שמבשרת סיכוי לשלג, וכבר הטלפונים קורסים. אי אפשר להוציא את כלכלת הצפון, ובמיוחד הגולן, מהסגר בלי להתייחס למתווה כלשהו לפתיחת החרמון, כך אומרים לי פה.

גם בחוות הסוסים של מרום גולן מרגישים את החרמון סגור. "ביום כזה", אומרת המדריכה חגית ניצן, "יש פה פיצוץ של תיירים, ואנחנו מוציאים שלושה טיולי סוסים ביום. עכשיו כלום". לסוסים, עדר של 25 פרטים, לא נראה שזה מפריע מי יודע מה שאין להם אנשים על הגב.

 חגית ניצן. מדריכה בחוות הסוסים מרום גולן

אני פוסע בשבילים הריקים של המלון הריק. בלובי הריק אני פוגש את שפי מור, מנהל המלון. את 120 העובדים הוציא לחל"ת, ורק בזכות העובדים בטורבינות הרוח שמתאכסנים במלון, יש קצת פרנסה. מסעדת "הבוקרים" הצמודה סגורה גם היא. "הייתי מוציא לך סטייק טוב", אומר מור, "אבל המקררים ריקים".

מור, בוקר בעברו, הוא גבר שבגברים כזה, מהסוג שתמיד רציתם להיות אבל לא ידעתם איך; תווי פניו כשל שודד בנקים אך בעיניו בת צחוק, שילוב לא מתאמץ של קשוח ונינוח, אחד שמרגיש בבית בעור שלו. בן 61, אב לשלושה.

"בחורף רגיל, שלג בחרמון משנה את כל התמונה בצפון. בחורף בלי שלג אנחנו עומדים על כ-45 אחוזי תפוסה בממוצע, בחורף מושלג יש לנו 84 אחוזי תפוסה - אלה מספרים של קיץ. כשמתחיל שלג, כל הקווים קורסים. השנה אי אפשר לדבר על התנהגות הקהל בגלל הקורונה, כמובן. החרמון זו רק רעידת משנה.

"2019 הייתה שנת שיא בתיירות - בישראל ובמרום גולן. את 2020, ינואר פברואר, פתחנו בתפוסה שלא הייתה לנו מעולם. עד 13 במרץ לא ידענו מאיפה הגיע כל הטוב הזה - ואז הכול התהפך. בשנה רגילה החרמון הוא עוגן. אין פה מלון אחד בטווח 50 ק"מ שלא מושפע כשיש שלג בחרמון. אבל השנה, החרמון זה אנקדוטה".

העונה הזו יכולה עוד להתאושש?
"אפשר היה למצוא רמז בקיץ האחרון, כשבין הסגרים אנשים יצאו והיו פה חודשים מצוינים. אני צופה ששנת 2021, מיום השחרור מהסגרים - תגיע לשיאים שלא חווינו פה מעולם. האנרגיות יהיו מטורפות. אתה תראה".