היום שבו נפלה המצודה האדומה בדלהי

מדי שנה בשנה, ה-26 בינואר הוא היום שבו הודו עושה שרירים. כל הצמרת הפוליטית והצבאית שלה נאספת לאורך ראג'פאת, השדרה היפה במרכז ניו דלהי, שהבריטים בנו בתחילת המאה ה-20. הנשיא הסמלי וראש הממשלה רב הכוח סוקרים את היחידות המובחרות של צבא הודו, הצועדות בסך; ומתפעלים ממערכות הנשק המתוחכמות, מתוצרת חוץ ומתוצרת בית.

זה 'יום הרפובליקה' בלוח השנה ההודי. ביום הזה, לפני 72 שנה, הודו השלימה את השתחררותה החוקתית מן הכתר הבריטי. שנה וחצי לאחר עצמאותה המדינית, היא הפכה לרפובליקה.

בבוקר היום הזה, המציין בדרך כלל את סוף החורף בצפון הודו, האומה כולה צופה בטלויזיה. שני קריינים צלולי-קול ורבי-פאתוס, הגבר בהינדית והאישה באנגלית, מדקלמים את שבחי הצבא וחוזרים על סיסמאות פטריוטיות.

הנה הטנקים הרוסיים הענקיים, הטי-90, היורים טילי-לילה מונחים למרחק של חמישה קילומטרים.

והנה נגמ"ש מצויד יפה, המצודד צריח, ומכוון את התותח שלו אל בימת הכבוד, שבה הנשיא, חובש מסיכה, עומד מתוח ומצדיע. יש די הרבה ארצות בסביבתה של הודו, ובעצם הרחק מעבר לה, שלא היו מסתכנות בצידוד תותח אל בימת הכבוד. הן היו שומעות את הדי אנוואר א-סאדאת. אבל הודו היא הדמוקרטיה הלא-מערבית היציבה ביותר עלי אדמות. בחירות חוזרות ומחליפות ממשלות, וגנרלים ומרשלים-של-אוויריה (המינוח הוא בריטי למהדרין) מצייתים להנהגה האזרחית הנבחרת.

הטרקטורים גנבו את ההצגה

כך או כך, היום הזה זכור בדרך כלל בזכות הטנקים והטילים הבליסטיים, המטוסים והמסוקים (איזה מבחר רב לאומי: סוחוי, מיג, רפאל, ג'אגואר, צ'ינוק, סי-17). מה ראית היום ברחובות דלהי, ילד הודי מתוק שלי? ראיתי חיילים על טנקים, כמובן.

לא ב-26 בינואר 2021. כמובן, היו שם טנקים, והאומה כולה צפתה בהם. אבל ביום הזה, רחובות דלהי היו שייכים לחקלאים על טרקטורים אדומים. הם חצו בהמוניהם את הגבול המפריד את דלהי ממדינת האריאנה בסביבות 10 בבוקר. כוחות הביטחון לא ניסו לעצור אותם.

 ״יום קודר לרפובליקה״, מכריז ׳הינדוסטן טיימס' / צילום: צילום מסך

החקלאים והטרקטורים שמו את פעמיהם אל דלהי הישנה, אשר בנו המוסלמים הרבה הרבה לפני הבריטים. שם, נהגי הטרקטורים ונוסעיהם הסתערו על 'המצודה האדומה', שבה ישבו עד אמצע המאה ה-19 הקיסרים המוסלמיים של צפון הודו.

המצודה הזו, שהיא אבן-חן אדריכלית ומקור משיכה קבוע לתיירים, הפכה לאחר העצמאות לסמל הריבונות הלאומית ההודית. ב-15 באוגוסט (שבו, ב-1947, הסתיים השלטון הבריטי), ראש ממשלת הודו נושא נאום חגיגי לאומה מן המצודה האדומה. דגל טריקולור ענקי של הרפובליקה מתבדר ברוח. ביום ג', החקלאים המוחים הניפו עליו דגל דתי סיקי.

כשאנחנו קושרים "מחאה" עם הודו, האסוציאציה המתעוררת היא בדרך כלל זו של המהטמה גאנדהי, נביא ההתנגדות הלא-אלימה. אבל לא כל ההתנגדויות ההודיות עשויות ממקשה אחת. הרוב הגדול של האיכרים המוחים הם בני הדת הסיקית, ממדינת פאנג'אב, צפון מערבה מדלהי. אחד הצילומים המדהימים ביותר של יום ג' בדלהי מראה עבדקן סיקי, בטורבן אופייני ובזקן מידות, מניף חרב מעוקלת מול פניו של שוטר במדי חאקי.

הסיקים מעולם לא בחלו בהתנגדות אלימה. אין זה מקרה שהם מילאו תפקיד מרכזי בצבא הבריטי בהודו, וגם בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה והשנייה (ראו נא את הסיקים הקבורים בבית העלמין הצבאי ההודי בחיפה).

אורז, מים וחשמל (בחינם)

תנועת המחאה של החקלאים התחילה עוד בספטמבר, לאחר שמפלגת השלטון הלאומנית-דתית של נרנדרה מודי העבירה חוק על רפורמה חקלאית בחיפזון, ללא דיון של ממש, ומבלי להתייעץ עם ארגוני חקלאים. עניינה של הרפורמה הוא הפרטה חלקית של מערכת השיווק.

 ראש הממשלה נרנדרה מודי / צילום: Associated Press

יש היגיון ברפורמה הזו, אבל עד מהרה התברר מה קטן היה ההיגיון הפוליטי בהתנהלות הממשלה. היא גילתה קשי-עורף וחוסר רגישות, שהניבו בהדרגה את אחד המשברים החמורים ביותר מאז עלה מודי לשלטון, לפני שש שנים וחצי.

בערך חצי ההודים מתפרנסים מחקלאות, אף כי היא מייצגת רק 17% של התוצר המקומי הגולמי. הרוב המכריע של החקלאים מעבדים חלקות קטנות מאוד, ועושים כן בזכות סובסידיות של הממשלה המרכזית ושל 28 המדינות המרכיבות את הפדרציה ההודית. הסובסידיות, בדמות מחירי מינימום מובטחים, ניתנות בעיקר לשני גידולים: אורז ותבואה.

שניהם, בייחוד אורז, מצריכים כמויות עצומות של מים. הודו, כמו רוב העולם, שקועה במשבר מים מעמיק והולך. במדינת פאנג'אב, שממנה באים רוב האיכרים המוחים, השימוש בחשמל הוא חינם אין כסף. פירושו של דבר שהחקלאים אינם צריכים להתחשב בשיקולים כלכליים כאשר הם קודחים בארות באיזה עומק שהם רוצים, שואבים מהן בכל שעה משעות היום (או בכל שעה שבה יש חשמל), ומדללים כבדרך אגב את מאגרי מי התהום.

הצורך ברציונליזציה של החקלאות ההודית הוא אפוא מובן מאליו. אבל המוני הודו עדיין מתגוררים בכפרים. קשה להתפלא אם האיום המשתמע על יציבות מקורות ההכנסה שלהם מוציא אותם לרחובות.

ציפוי הטפלון של מודי

מעניין עד כמה ממשלת מודי סיגלה לעצמה התנהגות וטונים של יהירות שתלטנית, במיוחד מאז נצחון הבחירות העצום שלה, במאי 2019. היא העזה מאז לנקוט יוזמות, שהיו לפנים משאת נפשו של הימין הדתי ההינדואי. חלק ניכר ממהלכיה מכוונים נגד המיעוט המוסלמי הגדול, אולי 200 מיליון בני אדם. היא פירקה את קשמיר, המדינה היחידה של הודו שבה היה רוב מוסלמי, ועצרה למשך חודשים רבים את כל המנהיגים המקומיים. היא אימצה חוק, המחיל קריטריונים דתיים על כניסת פליטי רדיפות להודו מארצות שכנות. היא עודדה חקיקה להגביל נישואים בין גברים מוסלמיים לנשים הינדואיות.

לאומנותה הדתית של הממשלה לא פגעה במעמדה או בסיכוייה האלקטורליים. כיוצא בזה היא לא נפגעה אפילו מן הטיפול הכושל שלה בסגר בימי הקורונה הראשונים, כאשר מיליוני פועלים מהגרים נאלצו להימלט על נפשם מן הערים הגדולות, ולפעמים לכתת את רגליהם מרחק של מאות קילומטרים.

מודי ותומכיו פיתחו את הרושם ששום דבר לא יוכל לקלף את ציפוי הטפלון של ראש הממשלה. הוא עצמו התחיל לנהוג לא כמו פוליטיקאי מן המניין כי אם כמנהיג משיחי ודתי, הנישא הרבה מעל ההמונים. הוא הניח למשל לזקנו ולשערו להתארך, בנוסח הקלאסי של קדושי הדת ההינדואית, היוגי והגורו. זה ארבעה חודשים שהוא נמנע במפגיע מלפגוש את נציגי החקלאים המוחים. הוא נדהם להיווכח שהמוני הודים רוחשים אהדה אינסטינקטיבית לחקלאים, מציעים להם מזון ומים, כסאות, מזרנים, אפילו ספרים לקריאה.

המחאה מאלצת את מודי לחזור אל פני הקרקע. יש לה פוטנציאל מסוכן מאוד מבחינתו. הודים משווים אותה עם תנועת מחאה מפורסמת מאמצע שנות ה-70, אשר הפילה, אם גם רק זמנית, את ראש הממשלה רבת הכוח אינדירה גאנדהי.

תחזיות קודמות על היחלשותו לא התאמתו. בהחלט יתכן שגם הפעם ראש הממשלה יוכל ליריביו, בעיקר מפני שהם נטולי מנהיגות. אבל אפשר שיום אחד יתברר כי הוא הרחיק לכת יותר ממה שהרשה ספר ההדרכה למנהיגים הודיים מצליחים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny