אקטיביסטים: כניסה לפוליטיקה לא תעזור לכם להביא שינוי

כבר בשנת 1947 ווינסטון צ׳רצ׳יל הודה בנכונות האמירה שדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, פרט לכל השיטות האחרות שאנחנו מנסים מעת לעת. עברו 74 שנים ואני מצטער לדווח מהשטח שהמצב לא השתנה לטובה.

אם נשאל את האזרח הממוצע מה מפריע לו אצל פוליטיקאים, נדמה לי שהתשובה הרווחת תהיה "שהם לא משרתים אותנו". זה נכון, אבל הנה סקופ: רוב מוחלט של הפוליטיקאים היו שמחים לשרת אתכם מבוקר ועד ערב, אלא שהם באמת לא יכולים. מדוע הם לא יכולים? אין דרך נעימה לומר את זה: הם לא יכולים משום שאין להם זמן אליכם.

לפני מספר שנים פגשתי אקטיביסט אמריקאי משמעותי שסיפר ששוכנע לרוץ בבחירות לקונגרס. בעת שמילא את הטפסים הדרושים, שאלה מנהלת הקמפיין המיועדת שלו, אם ברור לו שמרגע שיגיש את הטפסים ועד שיסיים את כהונתו בקונגרס הוא יצטרך להקדיש כל יום שעתיים לפחות לשיחות טלפון עם התורמים שלו. "אין בעיה" הוא השיב, "אשלח אימיילים לכולם". היא צחקה ואמרה לו - "טלפונים. אתה אישית". באותו רגע הוא קרע את הטפסים וסיים את הקריירה הפוליטית שלו בטרם החלה.

ארה"ב שונה במידה רבה מישראל, אבל המצב פה דומה: גם בישראל אתם מקבלים את האשליה שאתם בוחרים את הנציגים שלכם לכנסת, אבל זו אכן רק אשליה. אתם בוחרים נציגים מבין רשימות מועמדים שאחרים הכינו עבורכם - לא משנה אם בפריימריז, בהוראת גדולי התורה, בהוראת ראש המפלגה או אפילו ב"פריימריז פתוחים".

העובדה היא אותה עובדה: בכל מערכת בחירות גדולה יש מערכת בחירות קטנה שמסננת את אלו שרשאים להיבחר, והיא לעולם תהיה יותר חשובה ממערכת הבחירות הגדולה והפומבית. או כפי שכבר נכתב בספרות - כדי להצליח בבחירות "הגדולות", מועמד צריך קודם כל להצליח בבחירות "הקטנות".

מה צריך אדם כדי להצליח "בבחירות הקטנות"? בדרך כלל שני דברים: כסף ולמצוא חן בעיני אלו שמחליטים בבחירות הקטנות. המקור לאסון המשטרי שלנו נמצא בדיוק שם, מאחר שלמרבה הצער לרוב אינטרסים כספיים גדולים, כמו גם האינטרסים של אלה שמחליטים בבחירות הקטנות לא תואמים את האינטרסים של הציבור הרחב. לפעמים הם אפילו הפוכים.

מי שבעיני הוא גדול המהפכנים, אַבִּי הופמן המנוח, נשאל פעם בראיון איקוני אם תמורת 100 אלף דולר יסכים להפסיק את פעילותו. הוא השיב שנשמע לו מגניב לקבל 100ה אלף דולר מהמדינה, אבל הוא לא חושב שיפסיק.

"מה יגרום לך להפסיק?", הקשה המראיין, "מה המחיר שלך?". הופמן השיב ללא היסוס "המחיר שלי הוא החיים שלי". הופמן יכול היה לומר ולנהוג כך ללא היסוס, משום שהוא אכן היה אדם חופשי - הוא לא היה פוליטיקאי.

למעשה, שנים אחר כך הסביר שהוא וחבריו פשוט פיתחו תרבות של מחאה וזו הייתה דרכם במקום לפנות לפוליטיקה - "לא טרחנו להריץ מועמדים, הרצנו להקות רוק".

המהפכנים, האקטיביסטים והמוחים שלנו בישראל נהדרים. גם להם אין תג מחיר. אלא שכל זה נגמר ברגע שבו יפנו לפוליטיקה. אי אפשר לאחוז במקל הזה משני קצותיו. ברגע שיפנו לפוליטיקה, יהיו להם אדונים לשרת כדי לעבור את הבחירות הקטנות, או שהם פשוט לא יהיו שם.

אם יצליחו, זמנם יתכלה בשמירה על בסיס התומכים שלהם, בבר מצוות ובנישוק תינוקות. הרצון הטוב לא יעלם - היכולת לפעול כן. אם לא ייכנעו לזה - ימיהם בפוליטיקה ספורים. הם יוחלפו חיש קל על ידי אחרים "שיעשו את מה שצריך". זו המציאות העגומה וזו לא הדרך לשנות אותה: מהפיכות לא מתרחשות מבפנים.

נאחל בהצלחה לכל האקטיביסטים שבחרו לחצות את הקווים. למרות זאת, נמתין לכם בחזרה ברחובות, בקליניקות המשפטיות, בעמותות, בבתי המחסה לנוער, במקלטים ובכל המקומות בהם העשייה משמעותית כל יום, כל היום. 

הכותב הוא חבר בסגל בית ספר הארי רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה