החוק מפלה ומבדיל בין ניצולי השואה

רחל ודוד, אח ואחות ילידי טוניס. רחל נולדה בשנת 1937 ודוד נולד בשנת 1939. בעת שפרצה מלחמת העולם השנייה הם היו ילדים רכים בשנים. תחת שלטון הנאצים סבלו מחרפת רעב, מעוני ומפחד מתמיד לחייהם. במשך שנתיים הם הוסתרו יחדיו במרתף, מבלי שזכו לראות אור יום. בתום המלחמה נשארו להתגורר בטוניס עד שהותר להם לקבל אשרה ולעלות לישראל. רחל עלתה לישראל באוקטובר 1953 ודוד חודש אחריה בנובמבר. רחל מקבלת קצבה חודשית מהרשות לזכויות ניצולי השואה בסכום של 2453 ש"ח, ודוד מקבל מענק זעום, פעם בשנה, בסך 3,991 שקלים (332 שקלים לחודש).

השוני המשמעותי, והלא מידתי, בתקבולים מקורו בסעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים שקובע זכאות לקצבה חודשית רק עבור ניצולי שואה שעלו לישראל לפני 1/10/1953 השנה בה נחתם הסכם השילומים. לקביעת תאריך זה אין כיום הצדקה סבירה וממשית. בשנת 2014 נחקק חוק ההטבות שקבע זכאות למענק שנתי למי שעלה אחרי אוקטובר 1953. חוק ההטבות, אמנם שיפר מעט את מצבם אך לא תיקן את המצב האבסורדי והפער בין מקבלי התקבולים גדול ומשמעותי, במיוחד לניצולים מבוגרים שצרכיהם מרובים ורבים מהם חיים מתחת לקו העוני.

הדוגמה שהבאתי הנה אחת מרבות שאני נתקלת בעבודתי כיועצת משפטית בעמותת "אביב לניצולי השואה". עמותה המסייעת לניצולי השואה במיצוי זכויותיהם, כולל סיוע מיוחד למרותקי בית באמצעות מתנדבים, ללא כל עלות מצד הניצול.

תחושת האפליה זועקת, ונדרש לה תיקון.

דוגמא נוספת. סבי, שמשון היומן, חגג לאחרונה את יום הולדתו ה-95. באירוע שנערך בזום השתתפו למעלה מארבעים בני משפחה קרובה. ימי הקורונה והבדידות הנלווית להם קשים במיוחד. בדידות וניתוק שמחזירים אותו לשנת 1939, שבה כנער צעיר, מיד לאחר בר המצווה נאלץ לעזוב את משפחתו ועיר הולדתו בגרמניה. הוריו, לאחר ליל הבדולח, הפנימו שאין עתיד ליהודים בגרמניה. הנשר השטני המעופף מעל ראשם מאיים לטרוף את כולם. מתוך ראיית הנולד סבי נשלח בצעד נועז לשטרסבורג ובהמשך לארה"ב בסיוע אשת הנשיא, אלינור רוזוולט. הוריו נספו במחנה מיידנק והוא נותר יחיד בעולם מבני משפחתו הגרעינית. לסבי נשארו תמונות בודדות של הוריו ומכתב אחד שהם שלחו לו לפני מותם. לסבי יש היום נכדים ונינים לרוב ובכל נכד ונין שנולדו במשפחתו הוא ראה סוג של ניצחון בנאצים שרצו להשמיד כל זכר מבני עמנו.

סבי עלה לישראל בשנות התשעים של המאה שעברה. לפני מספר שנים החל לקבל את המענק השנתי הדל ממשרד האוצר, ולא קצבה חודשית כאמור בשל שנת העלייה.

בפתחו של יום השואה הבינלאומי, גם על רקע מגיפת הקורונה וצרכי הניצולים, מתעצמת בכולנו תחושת הדחיפות. רבים מניצולי השואה הקשישים זקוקים לסיוע כיום יותר מתמיד. ישנן דרכים רבות בהן ניתן לסייע ולהיטיב עם ניצולי השואה, בערוב ימיהם. בחרתי לפנות זרקור לאחת מהעוולות המשמעותיות.

אני יודעת שממשלת ישראל עושה רבות כדי לסייע לניצולי השואה. עם זאת יש עדיין לעשות רבות ולסייע לניצולי השואה, דור הגיבורים ההולך ומתמעט. היום, ערב בחירות, כולי תקווה כי עם כינונה, תפעל המשלה הבאה לצמצום הפערים בין ניצולי השואה ולהגדלה משמעותית של המענק השנתי. כדי שהמשימה תוגשם נדרש והכרחי שזכויות ניצולי השואה יוכרו כאינטרס ציבורי דחוף ויעד ערכי חשוב ומעל לכל מחלוקת פוליטית.

הכותבת היא עורכת דין בעמותת אביב לניצולי השואה, המעניקה לניצולי שואה סיוע משפטי ללא תשלום