המפלגות רוצות נשים נטולות כוח אמיתי ברשימותיהן לכנסת

בשבועות האחרונים חוזר שוב ושוב הניגון על רשימות חדשות המתמודדות לכנסת שמחפשות לקשט את הרשימה שלהן בנשים. באופן עקבי מדובר על רשימה בראשה עומד גבר, המגייס גברים נוספים שילוו אותו ויחד הם מגייסים את מיטב המוחות כדי למצוא את המועמדת הנכונה כאילו מדובר במצרך הכי נדיר בשוק.

בשבע השנים האחרונות אני מכהנת כחברת מועצת העיר בת ים. נכון, לא מדובר בתפקיד נוצץ. הוא לא מזכה ביתר כבוד או אפילו בשכר, אבל זאת פקולטה לעשייה ציבורית. לאורך השנים הכרתי חברות מועצה מדהימות בכל רחבי הארץ, חברות מועצה שצברו ניסיון פוליטי וציבורי שאסור להמעיט בערכו. הפוליטיקה המוניציפלית היא לרוב סבוכה יותר ומסואבת יותר, לחברי מועצה אין יועצים ואין לשכה. אנחנו הדוברים, המנסחים, המסתייגים ומנהלי הוועדות. כל זה בהתנדבות, רק מכיוון שהעשייה הציבורית היא חלק מאיתנו.

בשנים האחרונות עברו הרבה חברי כנסת במשכן, משלל רשימות וממגוון רקעים. אני רוצה להתייחס לשלוש חברות כנסת שעשו את עבודתן ובלטו מעל רבים ורבות מחבריהן: חברת הכנסת יפעת שאשא-ביטון, חברת הכנסת לשעבר מירב בן ארי, וחברת הכנסת תמר זנדברג. המשותף לכולן הוא שהן היו חברות מועצה לפני שהתמודדו באחת הרשימות לכנסת. הפוליטיקה המוניציפלית, ועשייה פוליטית בכלל, מכינות את נבחרי הציבור לדרך של עשייה. הן לא הונחתו יום אחד בכנסת ללא ניסיון, אלא הן בקיאות בעבודה וחיות אותה, וכך למעשה הופכות ליעילות יותר ומחויבות יותר.

כיום מכהנות 431 נשים כחברות מועצות מקומיות ואזוריות, הרוב המוחץ שלהן עובד בהתנדבות ולא מקבל שכר, הן נאלצות להתמודד לא פעם עם סביבה שמסתכלת על עבודתן הפוליטית בסלידה. הן כבר עברו אין ספור מכשולים והן מהוות מאגר בלתי נדלה של נבחרות ציבור. הן אולי לא מחזיקות בטייטלים נוצצים ובשמות שמוכרים בכל בית, אבל הידע שלהן, הניסיון שלהן ויותר מכל האמביציה שלהן היו אמורים להפוך אותן לשמות הכי חמים בעונת המלפפונים הפוליטית הנוכחית. למרות זאת, עדיין יושבים הגברים ומתקשים לבחור, סליחה, ללהק, נשים שיתברגו לרשימות שהם עומדים בראשן.

למה לכל הרוחות אותם גברים לא רואים לנכון לגייס למערכה נשים עם ניסיון מוכח, עם ידע בפוליטיקה, עם המניעים הנכונים להיכנס למערכת הפוליטית ועם הקשיים שבהתמודדות ובכהונה שעמם הן כבר התמודדו?

התשובה חבויה בעובדה שגברים עדיין רוצים נשים נטולות כוח על הסיפון שהם רוצים לנווט לבד, או עם איזה חבר שניים מהצבא או מהעסקים, אי אפשר שלא לחוש שמציבים נשים במקומות ריאליים רק כדי לא להיות חשופים לביקורת ציבורית ולא מתוך רצון אמיתי לייצוג הולם. בדיוק באופן הזה מתקבלות החלטות שגויות.

ואם חשבנו שהסיפור נוגע רק למפלגות אווירה, אז לצערי זה לא ממש ככה. ח"כ מרב מיכאלי היא אחת מחברות הכנסת המנוסות ביותר בכנסת הנוכחית, עם רקורד עשייה שאי אפשר להתווכח עליו. מסיעת יחיד בכנסת הנוכחית היא הצליחה במהלך פוליטי אדיר להיבחר לוועדה למינוי דיינים והצליחה לחוקק לא מעט חוקים משמעותיים. בימי סיעת המחנה הציוני הייתה למרכזת אופוזיציה מצוינת שעבדה עם כל סיעות הבית.

בימים אלו, בהם היא נלחמה לבדה באש ובמים על חייה של מפלגת העבודה ואחרי שניצחה במאבק שלה, עדיין יש מי שחשבו שראוי "להנחית" מעליה את אהוד ברק. גם לאחר שברק וויתר, ממשיכים להישמע קולות ששואלים עם מי ולאן צריכה מיכאלי להתאחד. מעבר לעובדה שמיכאלי היא התקווה האחרונה לרשימה שבראשה עומדת אישה מדובר החברת כנסת ערכית ומחויבת, וכאלו לא נשארו הרבה. דמויות כמו מיכאלי, הן בדיוק אלו שצריכות להוביל. יש להן את הניסיון, את היכולת ואת המחויבות האידאולוגית. וכן, הן מייצגות 51% מהציבור. 

הכותבת היא חברת מועצת העיר בת ים