הגיעה העת לקחת אחריות על ילדים "נטושי אב"

הערכים המשפחתיים של נאמנות, לכידות ומחויבות חשובים כדי להבטיח יציבות לפרט ולחברה. מחריד לחשוב על מצב בו ערכים אלה מופרים באפון קיצוני - והתרחיש הוא בגידה, פירוק המשפחה ונטישה. מהי המדיניות החברתית במצבים אלה, והאם היא מגנה עלינו מפני הגרוע מכל?

כנראה שרובנו היו רוצים לראות את ההורה הנאמן והאחראי משגשג יחד עם בני ביתו, לעומת ההורה הבוגד, המתנער מאחריות והנוטש את ילדיו. אלא שהמקרה של נעמי ג., שנפטרה בדיוק לפני שנה, בינואר 2020, מעלה כי לעתים קרובות מדי המציאות טופחת על פני הנפגעים, בעוד שהמדיניות בישראל מתעלמת מן הפגיעה ואף מחזקת את הפוגע. והפעם, במקום להסתפק ברגש חולף של "ביש-מזל" ולקוות שלא יקרה לנו ולקרובנו חלילה, ניקח את הזמן לעצור ולתהות על קנקנה של המדיניות במקרים המתרבים שבהם הורה אחד מתוך שניים נוטש את ילדיו מרצונו.

הנה בתמציתיות הסיפור של נעמי ומשפחתה, מהרגע בו, אחרי 12 שנות נישואים, בעלה ניסה לחנוק אותה. הבעל הושלך לכלא לתקופה קצרה, השתחרר והתחתן עם האישה עמה בגד, הצעירה 20 שנה ממנו. הוא עוד הפליא לעשות ורשם על שם אשתו החדשה את כל רכושו ומשכורתו, כדרך נוחה (ורווחת) להתחמק מהניסיון של הוצאה לפועל לגבות את מזונות הילדים שנפסקו לו; הוא גם התנער מכל קשר ומחויבות כלפי שמונה ילדיו, לטובת ילדים חלופיים שנולדו לו במסגרת משפחתו החדשה.

ומה עם נעמי? היא נותרה עם הילדים, ועם הטראומות, שקעה בהליכים משפטיים יקרים ובלתי פוסקים, וגם התמודדה עם הצורך לממן לבדה את המשכנתה של הדירה ולכלכל את עצמה ומשפחתה. לצורך כך היא נאלצה לעבוד 16 שעות ביממה במשך 10 שנים רצופות. חוץ מאשר בזמני הארוחות ובשבת, ילדיה ראו יותר את גבה מאשר פניה. מקסימום 4 שעות שינה כשיגרה גרמו לבלתי נמנע: על אף החריצות והרוח החיובית שאפיינו אותה, גופה של נעמי לא עמד בעומס ודרש מנוחה בדרכו בשנת היובל לחייה, ונעמי נפטרה - תשושה.

ואיפה הייתה המדינה? אילו תפקידים היא מילאה? מדיניות אינה נבחנת בהצהרות אלא בהקצאת משאבים, ועל כן נבדוק מה היו יעדי התקציבים הממשיים המקבלים תקצוב, ואילו ערכים בפועל מקודמים בידי המדינה.

המצוקה במספרים - מה המדינה מממנת?

3,564 שקל לחודש (אומדן), ללא עלות סגל- בעבור כלכלה, טיפול רפואי, מבנה מגורים ועוד של האב האסיר.
ניסיונותיה (במקרה זה כושלים) של ההוצאה לפועל לגבות את חוב ההורה החייב.
אפשרות לאומנה או פנימייה, בעלות חודשית של מ-3,000 שקל ועד 17,000 שקל פר ילד.

מה האוצר לא מממן? קצבה חלופית למזונות ילדים בזמן שהאב נמצא במעצר ואינו מסוגל לשלם מזונות ילדיו.
קצבה חודשית ל"ילדים נטושי אב", במקביל לקצבה הניתנת עבור יתומים מהורה אחד, להבדיל.

חשוב לשים לב - נעמי הצליחה להשתכר כשני שליש מהשכר הממוצע במשק, ובעבורה קצבת המזונות של ביטוח לאומי לא הייתה אופציה רלוונטית.

שימו לב עוד: האוצר נכון היה לשלם פי 8 ופי 40 בהתאמה, לאומנה ולפנימיות של שמונת הילדים, אבל 0 שקלים כשהילדים נותרו בביתם בטיפול אמם. חוסר גמישות משווע ביעדי ההקצבה, והתנכרות למשפחה ולרצונה בלכידות, ולעומת זאת עידוד להוצאת הילדים מהבית למרות שלאור תפקודה הגבוה של נעמי, מזגה החיובי ומסירותה, לא הייתה סיבה לכך.

סוף דבר: החיים הרגילו את הילדים של משפחת ג. לחיות ללא עוגן של אב וללא גיבוי המדינה. מאז הפטירה של אמם, הם שרויים ביתמותם החדשה.

שנה אחרי הסתלקותה של נעמי (ז"ל), ובתקופה שבה המפלגות מתארגנות לבחירות רביעיות תוך פחות משנתיים בעלות של מיליארדי שקלים, זו גם עת נהדרת וראויה לבחון את ההתנהלות הערכית-כלכלית של המפלגות ולתת תשומת-לב מיוחדת להגדרת סדרי העדיפויות של כל אחת מהן, גם בסוגיה הנידונה.

האם הממשלה הבאה, ואנחנו כחברה, נסתפק שוב בשגרה משפטית, או שמא נרצה להתאים את מערכת המשפט להשגת התוצאה הראויה מוסרית? האם נמשיך לפעול לפי המדיניות החברתית הנהוגה, או שמא נרצה לאמוד אותה לפי אמות-מידה ערכיים?

לא נותר ברגע זה אלא לקוות כי הממשלה הבאה, באשר תהיה, תחליט סוף-סוף לקחת אחריות על ילדים "נטושי אב" ותבטיח את חלק ההורה הנוטש במזונותיהם - כשההורה ההורה הנאמן מסוגל להשתקם, נכון ללכד את שארית המשפחה ומחויב לגדל את הילדים בביתם; ובשום אופן לא להעניש יותר את ההורה שעושה מאמצים עילאיים לשקם את המשפחה ואף מצליח להתפרנס; ובשום פנים לא להפקיר יותר ילדים נטושי אב החיים בביתם. גם הם ראויים להגנה יעילה וממשית של המדינה.

הכותבת היא מייסדת מַעְלָ"ה - מרכז ערבות לטובת הילד, עמותה על-מגדרית ליישום עיקרון טובת הילד במשפחות הלכודות במצבי מריבה, פירוד וגירושים, בהקשר הפרעות אישיות בפרט