וול סטריט מציגה: מה שהיה הוא שיהיה ולאף אחד לא אכפת

בסופו של יום, בשווקים הפינננסיים יש רק שתי דרכים לעשות כסף, חוץ ממזל טהור - "מידע פנים או כוח מכריע". זו לפחות דעתו הצינית של סטייג'יט דס, בנקאי לשעבר ומומחה לניהול סיכונים (בספרו "סוחרים, רובים וכסף"). אירועי השבוע האחרון סביב מניית גיימסטופ, ומניות דומות, מזכירים מאוד את הקטגוריה השנייה עליה מדבר דס: מאבק כוחות עם הרבה כסף על כף המאזניים. בצד אחד קרנות גידור שהימרו שעתידה מניית גיימסטופ, רשת חנויות משחקי מחשב חבוטה, נמצא מאחוריה. מהעבר השני, המוני משקיעים שחברו יחד לכוח אימתני, והכריעו את הכרישים מוול סטריט. זו גרסה אחת של הסיפור.

וזה לא בהכרח סיפור חדש. כבר ראינו מאבקים סביב "שורטים", או הימורים שמחיר המנייה ירד. להימורים כאלה, במיוחד אם הם פומביים, יש נקודת תורפה: מנגנון ההימור עובד כך שמי שרוצה להמר נגד המנייה חייב לקנות אותה בשלב מסוים כחלק מהעסקה, בכל מחיר. וזה יכול לאפשר לשחקנים אחרים בשוק, לאלץ אותו לקנות את המנייה ביוקר. בתרחישים מסוימים (מה שנקרא "שורט סקוויז") הם עשויים לגרום לו הפסדים כבדים.

ראינו את זה קורה למשל ב-2008, כשקבוצת קרנות גידור ניסו להמר נגד מניית פולקסווגן, והפסידו מיליארדים. הם לא ידעו שבצד השני ניצבת יצרנית הרכב פורשה, שאגרה כמות ענק של מניות פולקסווגן. קווי דמיון חלקיים אפשר גם למצוא בקרב המיליארדרים סביב מניית הרבלייף, שהחלבסוף 2012. מנהל קרן הגידור ביל אקמן הכריז שהחברה היא תרמית פירמידה ושהמנייה תתרסק - וקיווה שהנבואה תגשים את עצמה. הוא לא הביא בחשבון שמולו יתייצב כריש גדול עוד יותר, קרל אייקן, ויתמוך בחברה. זה סיפור שסוקר בחדווה בעיתונות הכלכלית, בווניטי פייר, ובניו יורק טיימס, ונגמר אחרי שנים, בהפסדים כבדים לאקמן.

בדרך כלל הקרבות האלה כוללים שחקנים במשקל כבד מוול סטריט. הפעם - לפחות לכאורה - רק צד אחד היה כזה, למשל קרן הגידול מלווין קפיטל, שהימרה נגד מניית גיימסטופ. בצד השני אפשר למצוא משקיעים מן השורה, שמצאו אחד את השני בפורומים באתר רדיט ובשלל אפיקים אחרים, והתאגדו לקחת את הצד השני של ההימור, תוך שהם מנחילים לענקים מוול סטריט הפסדים במיליארדים.

קרן גידור מבוזרת ברשתות החברתיות

היה מי שכינה את המוני המשקיעים האלה אספסוף (Mob). אפשר להסתכל עליהם גם אחרת: כסוג של קרן גידור מבוזרת, שלא הייתה יכולה להתקיים לפני עידן הרשתות החברתיות. במקום קרן גידור רגילה, שבה צוות לא גדול של מנהלי כספים מקצועיים מבצע עסקאות בכסף שהפקידו בידיו קבוצה אקסקלוסיבית של משקיעים מוסדיים ולקוחות עשירים, כאן יש כסף שהגיע מהמוני משקיעים קטנים, שפועלים באופן מתואם, גם אם ללא ניהול ריכוזי. או ליתר דיוק, הם מצליחים לשכנע אחד את השני לא למכור - וככה דוחפים את מחיר המנייה כלפי מעלה. האמצעים הם לא רק ניתוחים מושכלים אלא גם טקסטים נרגשים, ממים או מסרים כמו 💎🙌, אבל התוצאה דומה: כוח מכריע שמפיל את השורטיסטים.

כל זה נכון, לפחות, כל עוד המשקיעים האלה פועלים בתיאום, ומיישמים את העצה לא למכור: הולד! אבל הסיטואציה יכולה להשתנות. יש תרחיש סביר שבו חלקם יחליטו לממש רווחים - ויש כאלה שהרוויחו מיליונים על הנייר - ומי שהצטרף מאוחר יותר, אחרי שמחיר המנייה כבר זינק, ייוותר עם הפסדים כבדים. וגם לזה יש כינוי: Pump and dump. זה מה שהסביר בראיון בסוף השבוע ג'ורדן בלפורט, ה"זאב מוול סטריט" המקורי, אדם שיודע דבר או שניים על הרצת מניות מניות - ובאותם מונחים בדיוק השתמשה גם הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן, שדרשה מרשות ניירות ערך של ארה"ב להיכנס לתמונה.

לכל זה אפשר להוסיף עוד סיבוך: לא בטוח שהנרטיב של המוני משקיעים שהתאגדו כדי לנצח את השיטה מתאר את התמונה המלאה. בשבוע שעבר, האפליקציות שדרכן הסוחרים הקטנים קנו את מניית גיימסטופ, ובראשן רובין הוד, נאלצו להשעות את המסחר בה לזמן קצר. אחרי שלל הסברים קונספירטיביים למדי, התברר שרובין הוד, שנדרשה להעמיד עוד בטוחות עקב היקפי המסחר והתנודתיות, נקלעה כנראה לקשיי נזילות ונזקקה להזרמת הון כדי להמשיך לפעול. הסיפור של רובין הוד הוא מרתק בפני עצמו, ולא ניכנס אליו. אבל העניין - כפי שמצביע פרשן בלומברג מאט לווין - הוא שגם אחרי שהמשקיעים הקטנים נזרקו זמנית מהשוק, המחיר לא התרסק טוטאלית. וזו מבחינתו עדות לכך שיש עוד קונים בשוק, עוד שחקנים שלא קיבלו תשומת לב מספקת. אלה יכולים להיות קרנות גידור אחרות, חברות אלגו טריידינג ומה לא. שם אפשרי אחד ששב ומוזכר הוא סיטדל, אחת מקרנות הגידור הגדולות בעולם, שגם ככה עובדת עם רובין הוד.

יש לסיפור הזה עוד שלל זוויות מרתקות. אבל כבר מקווי המתאר הכלליים האלה אפשר לשאול: למה כל זה טוב? כלומר, נכון, יש כאן סיפור נהדר על משקיעים קטנים שיצאו לנקום בשחקנים הגדולים (האם שורטיסטים על מניות עושים משהו שדורש נקמה? שאלה להזדמנות אחרת); ואם מנכים את ההיבט המוסרי, יש כאן סיפור על פתיחת השוק למשקיעים הקטנים שיכולים גם הם להשתתף בחגיגה; ויש כאן גם עדות לכוחו של ההמון בעידן הרשתות החברתיות. ואם ניקח עוד צעד אחורה, יש כאן מאבק בין משקיעים, שלאף אחד מהם לא אכפת, בטח לא בשלב הזה, מהנכס שעל מחירו נאבקים: רשת חנויות משחקי מחשב. וכאמור, כבר ראינו מאבקים דומים בעבר.

התובנות על השווקים לא באמת מחדשות

אבל איך כל זה קשור לתפקיד שאותו אמורה למלא המערכת הפיננסית? נניח, לתרום להקצאה יעילה של המשאבים בכלכלה? האם למישהו יש ספק שאין כל קשר בין מה שמתחולל בשווקים לשווי האמיתי של גיימסטופ? (או בלקברי, או מניות אחרות שנקלעו לחגיגה). או פונקציה אחרת של שוק ההון: ניהול סיכונים. בדוגמה הקלאסית, החקלאי והאופה קונים אופציות שיגנו עליהם מתנודות במחירי החיטה. כאן יש אופציות שמשמשות להמר על תנודות עתידיות במחיר המנייה. כפי שניסח זאת פעם באוזניי פרופ' ג'ון קיי, מי שעמד בראש ועדה לרפורמה במערכת הפיננסית בבריטניה אחרי המשבר הפיננסי, גם אם כלים כאלה מאפשרים להתגונן בפני סיכונים, "אלה פשוט סיכונים שנוצרו מלכתחילה במערכת הפיננסית עצמה".

או קחו למשל את השם של הפורום הפופולארי ברדיט, שכבר משך אליו מיליוני משתמשים: wallstreetbets. הימורים בוול סטריט. לא מסחר, לא השקעות, הימורים. אבל שוק ההון הרי אמור לכאורה להיות תווך, כזה שמקשר בין החוסכים לבין היזמים. אפיק שדרכו זורמות השקעות. כפי שכתב בסוף השבוע פרופ' עטיף מיאן מפרינסטון, שחיבר מחקרים פורצי דרך על הקשר בין עולם המימון לכלכלה, "לפיננסים יש פוטנציאל כביר להביא תועלת לחברה". אבל כמו שמיאן מתעד, מאז שנות ה-80, המגזר הפיננסי כמעט הכפיל את עצמו (שכמודדים אותו לפי היקפי המינוף). ובאותה התקופה, לא נרשמה עלייה בהשקעה - אם כבר להיפך. במקום זאת, החוב שהונפק בשווקים פשוט נותב לקניית מניות, משיקולי תכנון מס. אז איפה כאן התועלת לחברה?

העניין הוא שגם אלה לא תובנות חדשות. הן עלו אחרי המשבר הפיננסי, ויחד איתן הגיעו שלל הצעות לרפורמה, מעמלות על טרנסאקציות פיננסיות שיאטו קצב המסחר, דרך סגירת פרצות מס שמשרתות את קרנות הגידור, ועד פירוק המוסדות הפיננסיים הגדולים ושינוי מבנה השוק. עד כה, לא יצא מכל זה יותר מדי.