למחרת סגירת הרשימות ב-4 בפברואר, יחל בנימין נתניהו את קמפיין "ראש הממשלה הוא ראש המפלגה הגדולה". ואולם לפיד, סער, בנט ומיכאלי יודעים זאת - ולא מתאחדים אף שאיחוד בין שניים מהם יביאם אל ראש בראש מול נתניהו כמפלגה השנייה בגודלה וכמובילים לעמדת רוה"מ. מדוע אין איחודים? ראשית, כי הם פוליטיקאים ותיקים היודעים כי התנאי היחיד להיות ראש ממשלה זה מספר ממליצים גבוה יותר אצל הנשיא וגיבוש רוב להצבעת אמון בקואליציה. שנית, בגלל מותו של הגוש הטכני.
לקראת סגירת הרשימות לסיבוב הרביעי של בחירות בישראל תוך שנתיים, אפשר כבר להספיד את שחקן החיזוק מרכזי בשלושת הסבבים הקודמים: הגוש הטכני. שלושה מופעים היו לו: גוש טכני קטן, למעבר אחוז החסימה; גוש טכני גדול - בקרב על המפלגה הגדולה ביותר; ובלוק הימין - לקשירת 'שותפינו הטבעיים' המפלגות הדתיות והחרדיות לממשלה לאומית-ימנית. שלושתם כמעט נעלמו בואך הסבב הרביעי, וטוב שכך.
העלאת אחוז החסימה נועדה מלכתחילה להגביר את המשילות: להקטין את מספר המפלגות הנכנסות לכנסת ולהגדיל את 'המפלגות האפקטיביות', המפלגות הרלוונטיות להקמת קואליציה. מטרת ההעלאה הייתה הקטנת מספר המפלגות וצמצום הקולות הכשרים המבוזבזים. ואולם ההעלאה מ-1.5% ל-2% ב-2006 השאירה מעל 180 אלף קולות מבוזבזים - 50 אלף יותר מבחירות 2003.
אלא שהייתה מטרה נוספת בצידה של ההעלאה ל-3.25% ב-2014: התקווה להפיל את המפלגות הערביות - כמה שיותר מהן - מתחת לאחוז החסימה. יצירת הרשימה המשותפת יצרה מציאות אידאולוגית בלתי אפשרית: דחיקתן של מפלגה איסלמית (רע"מ), סוציאל-דמוקרטית (חד"ש), מעמד-ביניימית (תע"ל) ולאומית-ערבית (בל"ד) תחת קורת גג אחת.
הבלוק הטכני הזה היה אולי המרשים ביותר ביצירת האפקט שלו על המערכת הפוליטית בישראל, יצירת המשותפת כמפלגה השלישית בגודלה וכפיית השיח הישראלי והמפלגות המרכזיות לשלב את הערבים במשחק הפוליטי הן בשלב ההמלצה לנשיא והן ביצירת 'הגוש'. המשותפת הפכה בידי הימין לכלי לדה-לגיטימציה של כל השמאל ואולם המשחק הריאל-פוליטיק ששיחקו הח"כים הערבים ובראשם איימן עודה איפשרו למצב את המפלגה כחלק מכוחות השמאל למען הדמוקרטיה בישראל - וזה גם מה שמביא לפירוקה. הוויכוח שיוכרע השבוע בין האיסלמית למשותפת היא האם המפלגה הערבית היא דמוקרטית ומפלגת שמאל, או האם היא רק מפלגת כל הערבים בישראל. הפירוד המסתמן מרמז כי המפלגה האיסלמית אינה רואה עצמה כמפלגת שמאל הדוגלת בשוויון. האידאולוגיה מנצחת את האופורטוניזם האלקטורלי.
ואולם גם שני הגושים הטכניים הקטנים הנוספים לא שרדו: יצירת 'המחנה הדמוקרטי' ב-2019 והשילוב של 'עבודה-גשר-מרצ' ב-2020 היו הרסניים לשמאל הישראלי, בעיקר עקב עריקתה ויריקתה של אורלי לוי-אבוקסיס בציבור בוחריה. עמדתה העיקשת של מרצ נגד איחוד בשמאל, ועמדתה הנחרצת של מיכאלי נגד איחוד עם כחול לבן, הן תוצר ישיר של כשלונו של הגוש הטכני הקטן בשמאל. ומימין - הגוש הטכני בין הבית היהודי, האיחוד הלאומי והימין החדש - אחרי כישלונה של האחרונה לעבור אחוז חסימה באפריל 2019 - נחווה גם הוא ככווייה קשה בציונות הדתית, הן בניסיון הנואל של ראש הממשלה לצרף את המפלגה הניאו-כהניסטית 'עוצמה יהודית' לגוש הדתי, והן בניסיון ליישב בין החרד"לים של סמוטריץ לציונות הדתית הרחבה של שותפותיו. בשבוע של סגירת הרשימות מאמציו של נתניהו לדחוף לגוש טכני קטן מאינטרסיו שלו הוא הגוש הטכני היחיד שנראה בישראל השנה, ומשיקולים זרים.
הגוש הטכני הגדול היה ניסיון לייצר תלכיד ליצירה מלאכותית של המפלגה הגדולה ביותר. ראינו כבר ניסיונות של 'הליכוד ביתנו' ב-2013, של 'ישראל אחת' ב-1999 ו'המחנה הציוני' ב-2015 - אף אחת מהן לא שרדה והליכוד והעבודה חזרו להיות המפלגות המצרפיות בגוש. צירופן של חוסן, תל"ם ויש עתיד לגוש טכני בכחול לבן היה אמור להניב את המפלגה הגדולה שתהפוך למפלגת להחלפת שלטון נתניהו. הכישלון המוחץ של הגוש הטכני הזה, ופירוקו על ידי נתניהו יצרה את המציאות הנוכחית.
בעוד שבוע בדיוק יחל נתניהו את הקמפיין שלו: ראש המפלגה הגדולה הוא ראש הממשלה הבא, במטרה לשכנע בוחרי ימין לשוב לליכוד. ואולם הפעם המפלגות בימין, במרכז ובשמאל - השייכות לגוש רק לא ביבי - לא מתאחדות: כישלונה של כחול לבן הביא להכרה כי צריך לכידות אידאולוגית כדי לייצר מפלגות שתחזקנה מעמד. המופע המביש בו כחול לבן נפוצה לשש מפלגות שונות תוך חצי שנה מחזק את כללי המשחק בישראל: לא ראש המפלגה הגדולה הוא ראש הממשלה אלא מנהיג המפלגה שהצליח לקבל הכי הרבה תמיכה מח"כים אצל הנשיא ולהעמיד קואליציה. תוצאות הסקרים עד כה מצביעות כי ישנו סיכוי טוב לכך שראש הממשלה הבא לא יהיה ראש המפלגה הגדולה.
הגוש הטכני האפקטיבי ביותר בשלושת הסבבים האחרונים היה כמובן 'בלוק הימין'. הנאמנות האישית המוחלטת שדרש - וקיבל - נתניהו מהליכוד פנימה ומ'שותפותיו הטבעיות' לימין הלאומי, יצר את הסיטואציה של שלושה סבבי בחירות בהתאם לאינטרס הבלעדי של ראש הממשלה. לא עוד.
הקמת 'תקווה חדשה' לא כמפלגת 'רק לא ביבי' אלא כמפלגת ימין שחלק מערכיה הם פלורליזם, הגנה על הדמוקרטיה הישראלית ועל שלטון החוק, הוקעת שחיתות שלטונית ושלילת נאמנות מוחלטת למנהיג מסמלת חזרה למפה מפלגתית אידאולוגית. גם אם מפלגות 'רק לא ביבי' תתאחדנה לממשלת החלפת שלטון אחרי הבחירות, כדי להחזיר ערכים משותפים של שוויון בפני החוק, לאומיות ליברלית, ממלכתיות ונקיון משחיתות, המפלגות מתייצבות כמפלגות אידאולוגיות: מפלגת שמאל דמוקרטית ערבית - (ומפלגה איסלמית בצידה), מפלגת מרצ - שמאל רב-תרבותי, מפלגת עבודה-ישראלים - שמאל ציוני, מפלגת יש עתיד - מפלגת מרכז ליברלית, מפלגת ישראל ביתנו - מפלגת עולים ימנית אנטי-חרדית, מפלגה לאומית-ליברלית 'תקווה חדשה', מפלגת ימינה - ציונות דתית-ימנית ניאושמרנית ומפלגת המון נאמנה למנהיג - הליכוד. שתי מפלגות חרדיות ומפלגה חרד"לית-לאומנית בימין הקיצוני. כל השאר תיעלמנה, כך ראוי. לא עוד מפלגות כוכבים פרסונליות ולא עוד גושים טכניים. מפה מפלגתית אידאולוגית היא חלק מהבראת המערכת הפוליטית בישראל.
הכותבת היא עורכת הספר "משילות או דמוקרטיה?", מרצה וחוקרת במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית
*** גילוי מלא: הכותבת היא בת זוגו של דני זקן אשר כותב בגלובס
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
