שבועיים לנשיאות ביידן: מה הוא חושב ולאן הוא הולך?

האם הוא פונה שמאלה בסיבוב, או שהוא עדיין מחפש את המסלול האמצעי? האם הוא מתכוון לעשות עסקים עם דיקטטורים, או שהוא יחזיר את זכויות האדם אל מרכז מדיניות החוץ של ארה"ב? האם הוא יעשה עסקים עם הרפובליקאים בקונגרס, וממילא יצטרך להתפשר על פחות, או אפילו הרבה פחות? או שהוא ישתמש במלוא כוחה המוגבל של מפלגתו, כדי לכפות את העדפותיה הר כגיגית?

במלאות שבועיים לנשיאותו, ג'ו ביידן עדיין לא הצטייר במלואו. זה כשלעצמו לא מפתיע. אפילו המבחן הקצר הרגיל של "100 הימים הראשונים" עדיין הרבה לפנינו. אבל הרושם שהשבועיים הראשונים מעניקים אינו מתיישב עם הרושם שהוא ניסה ליצור במערכת הבחירות, בתקופת המעבר שבין ניצחונו להשבעתו, ואפילו בנאום השבעתו.

המועמד ביידן השתבח ברקורד רב שנים של עבודה משותפת עם יריבים פוליטיים כדי להשיג מה שאפשר; אולי לא האידאלי, אבל הראלי.

הצלחתו במקדימות הדמוקרטיות הייתה תוצאה של הנחה טקטית מצד מצביעים רבים: שסיכויי המפלגה לגבור על דונלד טראמפ תלויים במשיכת רפובליקאים מתונים, בדרך כלל לבנים, שהצביעו בעד טראמפ ב-2016, ומחפשים חלופה אי שם במרכז הפוליטי. ביידן הצטייר כמגנט לקולות האלה. גם כך, כמעט שליש המצביעים הדמוקרטיים העדיפו את מועמדי השמאל, ברני סנדרס ואליזבת וורן.

איך למשוך את המצביעים המתונים מבלי להבריח את המצביעים השמאליים הייתה השאלה החשובה ביותר, שעליה ניסו אנשי מטה ביידן להשיב בבחירות הכלליות. הצלחת ביידן הייתה במידה רבה התוצאה של יישוב הסתירה. אבל היא לא יושבה חד משמעית. הפרשי ניצחונו של ביידן במדינות הקריטיות היו קטנטנים.

"האם ציפיתם שביידן יהיה מהפכן?"

איזה חוב הוא צריך אפוא לפרוע? לשמאל, שנהר בהמוניו אל הקלפיות? או למתונים מן הימין שאמנם לא הגיעו בהמוניהם, אבל הכריעו את הכף במדינות מפתח כמו ג'ורג'יה, וויסקונסין ואריזונה?

השבועיים הראשונים של נשיאות ביידן עומדים בסימן השמאל. שיחה בין בעל טור ימני לבעלת טור שמאלית באתר הרשת של ה'ניו יורק טיימס' מופיעה תחת הכותרת: "הרימו נא את ידיכם, אם ציפיתם שביידן יהיה מהפכן".

"מהפכן" הוא איפיון מופרז, אבל חלק ניכר ממהלכי ביידן, באמצעות צווים נשיאותיים, היו משוכים בנופך רדיקלי: חבילת הצלה לנפגעי הקורונה של כמעט שני טריליון (2,000 מיליארד) דולר; הכפלת שכר המינימום הפדרלי ל-15 דולר בשעה; השעיית כל קידוחי הנפט והגז הטבעי על אדמות ציבור; חזרת ארה"ב אל הסכמי האקלים של פריז; חיזוק התקנות להבטיח שזרועות הממשלה הפדרלית ירכשו מוצרים ושירותים מחברות אמריקאיות בלבד, גם אם המשמעות תהיה האמרת ההוצאות; החלת חוקי מלחמה על ייצור צבאי, כדי לזרז ייצור של ערכות בדיקה לנגיף הקוביד; הרחבת ההגדרה של מניעת אפליה נגד טרנסג'נדרים בבתי ספר (כולל התרת הבחירה הלא-ביולוגית של חדרי שירותים ושל פעילות ספורט) וביטול האפליה שטראמפ הנהיג נגד טרנסג'נדרים בצבא.

ביום ג' ביידן חתם על צווים נשיאותיים, השמים קץ לכמה מן הצדדים השנויים ביותר במחלוקת של מדיניות טראמפ בענייני הגירה, כמו הפרדת ילדים מהורים במשפחות הנכנסות לארה"ב באופן לא חוקי, והפסקת גירושים מהירים של פליטים מאמריקה המרכזית.

אפילו המעט הזה נתקל מיד בחומת איבה רפובליקאית. כמעט כל הסנאטורים של המפלגה הצביעו ביום ג' נגד אישור מינויו של השר החדש לביטחון פנים, אלחנדרו מיורקאס, בן למהגרים מקובה. הסיבה: מחאה על כיווני מדיניותו של ביידן בענייני הגירה. המינוי אושר, ומיורקאס הושבע (הוא אגב היהודי השני אי פעם בכהונה הזו).

שני טריליון - או 600 מיליארד?

זו דיאטה סמיכה מאוד וקשה לעיכול בשביל הימין. תלונות, כנות או כנות פחות, התחילו להצטבר בימים האחרונים על "התכחשותו של ביידן" למוטיב האחדות, שהיה שזור בנאום ההשבעה שלו.

שני בתי הקונגרס חצויים כמעט שווה בשווה בין שתי המפלגות. לדמוקרטים יש רוב זעיר בבית הנבחרים, ואת התיקו בסנאט עומד להכריע קולה של סגנית הנשיא (שהיא, על פי החוקה, נשיאת הסנאט מבלי להיות חברה בו).

רק ביום ב' בערב נענה ביידן להצעתם של עשרה סנאטורים רפובליקאים לסור ללשכתו, כדי לדון על נוסחת פשרה לתוכנית שני הטריליון שלו לנפגעי המגפה. הם מציעים לו להסתפק ב-600 מיליארד דולר, אבל מזכירים לו שתמיכתם תעניק נופך דו-מפלגתי רחב להצעת חוק, שממילא תתקשה מאוד לעבור. הם דיברו שעתיים, ולא הסכימו על שום דבר. היה משהו חפוז ומעושה בעצם הפגישה. היא עוררה את הרושם שכל צד ניסה להוכיח באמצעותה את חפותו הפוליטית.

הצעת הצד הרפובליקאית נתקלת בהתנגדות נמרצת של השמאל הדמוקרטי. המנהיג הבולט ביותר של השמאל, הסנאטור הסוציאליסטי ברני סנדרס, מזכיר לביידן בפומבי שהוא ומועמדי מפלגתו התחייבו לפני הבוחרים לפתוח לרווחה את הארנק הציבורי, כדי לאושש את החלשים ואת הפגיעים.

מן התזכורת הזו משתמעת אזהרה מפני קרע פנימי במפלגת השלטון. הקרע הזה ממילא מסתמן והולך במספר מדינות, שבהן השמאל מתרעם על מתינותם של נציגים נבחרים ועל נכונותם המופגנת מדיי לפשרות.

מבחן הגנרלים שתפסו שלטון בכוח

מבחנים מזומנים עכשיו גם במדיניות חוץ. נשיאים דמוקרטיים, לפחות מאז ג'ימי קרטר בשנות ה-70, העמידו שיקולים של זכויות אדם במרכז הדיפלומטיה שלהם, או סמוך אליה. לביידן מזומן השבוע מבחן ראשון בשדה הזה: איך להגיב על ההפיכה הצבאית בבורמה (שהגנרלים אמנם שינו את שמה ל'מיאנמאר', אבל ארה"ב מוסיפה להשתמש בשמה הקודם).

מהלכי ביידן בימים הבאים מעוררים עניין מיוחד אצל גנרלים בארצות אחרות, שתפסו את השלטון בכוח ומחזיקים בו בכוח, בראש ובראשונה במצרים, אבל גם בבעלת ברית חשובה אחרת של ארה"ב, תאילנד; ובפקיסטן, שבה הגנרלים תמיד נמצאים ערב ההפיכה הבאה.

שיקול גיאופוליטי: סנקציות על הגנרלים של בורמה ידחקו אותם עוד יותר אל פינת סין, שבורמה ממילא נמצאת בחצרה האחורית. הסינים לוטשים עיניים אל השקעות עצומות בתשתיתה של בורמה, כולל בנייה של נמל עמוק מים, אשר יחובר אל סין, ויהיה עוד מוצא שלה אל האוקיאנוס ההודי. היא בונה או בנתה שני נמלים בפקיסטן ובסרי לנקה, ויש לה בסיס צי בג'יבוטי.

בשעה שביידן הפגין בימים האחרונים להיטות להטעים את ההבדלים בינו לקודמו בענייני פנים וכלכלה, הוא עדיין לא הפנה את מלוא תשומת לבו אל העולם החיצון. השבוע הוא ביטל החלטה שקודמו קיבל ב-24 השעות האחרונות של נשיאותו: לבטל את מכסי העונשין על יבוא אלומיניום מאיחוד האמירויות.

זה היה מן הפרסים שדונלד טראמפ העניק לנסיכי המפרץ על 'הסכמי אברהם'. קשה לדעת אם זה סימן לבאות, אבל זה מצטרף אל החלטה קודמת של ביידן לחזור ולבחון את העסקה הענקית של מכירת אף-35 לאמירויות ומכירת טילים ופצצות מתוחכמות לערב הסעודית בחצי מיליארד דולר.

גם השליטים המורשתיים של חצי האי ערב יתעניינו בתוצאות המבחן הבורמי. הם יקוו שבסופו של דבר אינטרסים יגברו על סנטימנטים. הם אמנם נוטים לגבור, אבל שטות תהיה מצד זרים לסמוך על זה. באמריקה יש תמיד פוטנציאל מפתיע של סנטימנטליות.

_________________

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny