את הבריונות המשטרתית צריך לעקור מהשורש

השיח הציבורי המתנהל כנגד אלימות משטרתית אינו חדש, וגם אינו ייחודי למדינת ישראל, אך בכל זאת יש כמה דברים משונים המאפיינים אותו.

ראשית, זוהי הנטייה הלא-מובנת של הקבוצות השונות לבכר שיח מתקרבן במקום לנסות ולטפל בשורשי הבעיה; אם תדפדפו בעיתוני "הארץ" ו"דה-מרקר" תקבלו רושם - מגובה בנתונים, כמובן - שאלימות משטרתית היא בסך הכל אחד מצעדיו הרודניים של שלטון הליכוד, ושהיא מכוונת באורח בלעדי כלפי מפגיני-שמאל חילונים, בעוד החרדים זוכים ליד רכה. לעומת זאת, עיון מהיר בארכיוני העיתונים החרדיים מגלה מסורת ארוכת-שנים של טינה כלפי אלימות משטרתית הנובעת מ"שנאת חרדים", שראשיתה עוד ברצח המפגין פנחס סגלוב בשנת 1956, במסגרת מאבקי השבת שהתקיימו בשנותיה המוקדמות של המדינה. (גילוי נאות: סבי היה מאלו שהעידו בוועדת החקירה שנפתחה לאחר האירוע).

מעבר לעיתוני הימין בכלל והציונות הדתית בפרט יחשוף בפנינו את הצלקות שמגזר זה נושא עוד מאז פינוי גוש קטיף ופינוי עמונה, בעוד יוצאי אתיופיה מעדיפים לתלות את האלימות ואת האפליה המכוונת נגדם בטעמי גזענות. משום מה, מעטים בלבד מנסים לצאת מתוך אותו שיח מתמסכן ולקבל את המסקנה המתבקשת ששורשי האלימות המשטרתית בארץ אינם נעוצים אך ורק באפליה המכוונת כנגד קבוצה זו או אחרת, אלא מעידים על תופעה מושרשת יותר של התנהלות בריונית, שרירותית וקפריזית שדורשת טיפול עומק.

הנקודה השנייה היא עצם הכותרת: "אלימות משטרתית" המוצמדת לאירועים אלו. לטעמי, המילה "אלימות" אינה מבטאת בצורה נכונה את התופעה. "אלימות" מתארת את עצם האקט של שימוש בכוח מופרז, אך התופעה המודברת רחבה הרבה יותר. היא לא נגמרת בשוטר חמום-מח, אלא ממשיכה לדוברות המשטרה, שבאורח קבע מגבה טענות השוטר ומתייחסת אליהם כאילו היו אמת-מסיני גם כאשר ראיות מהזירה מצביעות אחרת, וממשיכה לחלונות הגבוהים - שלא זו בלבד שבחלק לא מבוטל מן הפעמים מגבים את מעשי האלימות, אלא אף מכוונים אותם מגובה לפי צורכיהם האישיים.

כך למשל נהגה המשטרה לאחרונה בבני ברק כתגובה לאירוע החמור של תקיפת השוטרת: במקום לטפל בפורעים בכלים המקובלים היא בחרה להיכנס עם כוחות יס"מ ואלות, להתסיס ולהפעיל אלימות כלפי תושבים חפים מפשע - "למען ישמעו ויראו". מבלי לגרוע מאומה מחומרת האירוע שהביא את המשטרה לנקוט בצעדים שנקטה - והוא אכן אירוע חמור - במדינה מתוקנת אמור להיות ברור שהפעלת טרור כנגד אוכלוסייה אזרחית בתור צעד נקמני אינה דרך פעולה שאמורים לקבל.

לא אלימות אלא "בריונות משטרתית"

למעשה, המונח הנכון לתאר באמצעותו את הבעיה ממנה סובלת המשטרה (ליתר דיוק, אנחנו אלו שסובלים), היא לא "אלימות משטרתית", אלא "בריונות משטרתית", שכן היא מתבטאת בדפוס פעולה שיטתי של גוף שמסרב לקחת אחריות על מחדליו, שמשתמש בהפעלת כוח שרירותית כנגד המצלמות על מנת לכסות על אזלת היד שלו כנגד מפרי החוק באשר הם, שרומס דרך-קבע זכויות חשודים ושעושה כמעט דרך קבע שימוש שלא-כחוק במעצרים ככלי לדיבוב חשודים.

בריונות משטרתית איננה גחמה, אלא זוהי צורת התנהלות מתמשכת שבה מנסה אדם או גוף לבצר את כוחו באמצעות שימוש מופרז בכוח והשתקת מבקרים. המונח בריונות מבטא גם את חוסר הסימטריה שיש בין אלימות אזרחית המופנית כלפי הכוחות הממונים על אכיפת החוק - מכוערת ומגונה ככל שתהיה - לבין אלימות שמופעלת מצדה של המשטרה כנגד אזרחים חפים מפשע; בעוד הראשונה היא פעולה אנרכיסטית, הסכנה בבריונות המשטרתית מגיעה דווקא מכוח העובדה שמאחורי האלימות עומד מוסד רשמי שבוחר להשתמש בכוח ליצירת הגמוניה.

ההבדל בין שני המונחים עשוי גם ללמד אותנו כיצד לא ראוי לטפל בליקויים המובנים שקיימים במשטרה: אי אפשר לטפל בבריונות באמצעות הצבתו של בריון אחר. זאת הייתה הטעות במינויו של אלשיך, שהבריונות שלו-לכאורה באה לידי ביטוי בהתנהלותו בפרשת אום אל-חיראן ובתצהיר של ראש מח"ש לשעבר אורי כרמל שציטט את אלשיך כמי שאיים לטפל במח"ש בכח נסיונו ב"פירוק אירגונים עוינים". אכן, אין ראוי יותר מגוף מבקר חיצוני המנסה לערער את ההגמוניה של הבריון על מנת להיחשב כ"עוין".

אותה הטעות היא זו שהביאה אל המשרד לביטחון הפנים של השר אמיר אוחנה, שכבר מימיו במשרד המשפטים הראה שכוחו בבריונותו ובנכונות שלו להתכתש-לשם-התכתשות ביועמ"ש ובפרקליטות. הוא המשיך עם אותה הגישה כאשר איים בימיו הראשונים שמי שיתקוף שוטר "דמו בראשו" - אכן, רטוריקה נאה מצדו של מי שממונה על שמירת הסדר האזרחי - וכן כאשר בצעד פוליטי מכוער הוא בחר לפתוח חזית עם היועמ"ש בשאלת מתן החיסונים לאסירים, תוך כדי הצגתן הדמגוגית של כלל האסירים כמחבלים. גם הרטוריקה שבה השתמש פני מסע הנקמה בבני ברק - "התגובה בא תבוא" - מאפיינת יותר שיח בריוני מאשר התנהלות ממלכתית של שר.

טיפול בעבריינים סוררים ואלימים ביד חזקה הוא חובה הכרחית, אך נראה כאשר הבחירה נמצאת בין הוצאת אגרסיות פרועה לבין טיפול שורש ממוקד המשטרה תעדיף את הדרך הראשונה. כל עוד לא נפסיק לעשות שימוש בתוקפנות המשטרתית על מנת לקדם את המאבקים הפוליטיים בין הקבוצות השונות ונפנים את היקף התופעה, וכל עוד לא ניתן את העצמאות המלאה לגופים שאמורים לפקח עליה, אין שום סיבה שנראה שינוי.

הכותב הוא עורך מדור הדעות בעיתון החרדי "משפחה"