עסקאות טיעון: למה יורדת קרנה של מערכת המשפט

קרוב ל-100 אלף אישה ואיש כבר חתמו על העצומה נגד עסקת טיעון לאביעד משה. שירה איסקוב אך בנס נותרה בחיים, וכפי שנכתב בעצומה: "הופעתה המעוררת ההערצה של שירה בתוכנית עובדה, נסכה המון כוח ואומץ לנשים לקום ולצאת ממעגל האלימות". 

הזעם הציבורי בעקבות עסקת הטיעון המסתמנת מוצדק הרבה מעבר לחשש מהקלה בעונשו של בעל אלים שכמעט רצח את אשתו במכות, או מהפחתת האישום ברצח להריגה, כפי שזכה לכך רוצחה של תהילה נגר ז"ל ב-2019. ההצעה שעלתה לאחרונה בכנסת ב וועדה לקידום מעמד האישה , לשתף את הקורבן במשא ומתן לפני הכרעת הדין, חשובה אך איננה מספקת.

בדיונים שנערכו בשנת 2012 בוועדת חוקה חוק ומשפט בהצעת החוק עסקאות הטיעון, אמרה לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחות ונרצחים, "99% מהמשפחות אומרות: אפילו אם יהיה זיכוי זה עדיף לנו על עסקה עם השטן ולחיות עם זה", וליאת קליין, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, הוסיפה על כך וטענה כי "פעמים רבות עושים שימוש בטענה שנפגע העבירה לא רוצה להעיד כמניע מרכזי ללכת לעסקת טיעון, והרבה פעמים זה משמש איזה עלה תאנה לסגור עסקאות שלא בהכרח עולות בקנה אחד עם רצון הנפגע ... וזה עלול להרתיע נפגעי עבירה אחרים לגשת ולהתלונן".

עסקת הטיעון מבטלת את המשפט, מרחיקה את האמת המשפטית מהאמת העובדתית, מדירה את הצדדים המעורבים מן ההליך, מצמצמת את תפקיד השופט, ובניגוד למטרה בשלה הוכשרה - מסרבלת את ההליך, מאריכה אותו וגוזלת יותר משאבים מבית המשפט ומהמשתתפים בהליך.

מאז שנת 2000, חרף השתלטות שיטת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי בישראל והיעלמותם של משפטי ההוכחות לאחוזים בודדים מהכרעות הדין בפלילים, מספר הכרעות הדין ירד דרמטית, מכארבעים אלף בשנה לכשלושים אלף בשנה, בשעה שאוכלוסיית ישראל גדלה בכחמישים אחוז ובהתאם הפשיעה כפי שהיא באה לידי ביטוי במספר התיקים הפליליים.

שופטים שבעבר חטפו ביקורת על הלחצים שנהגו להפעיל על הצדדים כדי לגרום להם להתפשר ולייתר את הצורך בשמיעת ראיות, למדו להפעיל שיטות מעודנות ומנומסות יותר להובלת הצדדים להסכמה, בעיקר באמצעות דחיית דיונים. ההסכמה מותנית בהודאת הנאשם באשמתו, שכן החוק מאפשר לסיים את התיק בהרשעה ללא הליך של בירור הראיות רק כאשר הנאשם מודה באישומים נגדו, ואו אז נסגרת האפשרות למשפט ההוכחות.

כתוצאה מכך בבתי משפט השלום בהם כ-90% מהמשפטים מתנהלים, כדי לסיים תיק בעבירות שאינן של פשע חמור, שבעבר ניתן היה לנהל ביומיים-שלושה, נדרשים כיום קרוב לשישה דיונים הנפרסים בממוצע לאורך כשנה וחצי.

במקום לנסות לשווא לאסור את קיומן של עסקאות הטיעון, ניתן לשנות את סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי כך שהודאת נאשם לא יראוה כראיה מכרעת, והשופט יידרש לערוך הליך מקוצר של בירור ראיות, על בסיס חומר החקירה ועדות הנאשם. כדי שלא ייווצר לחץ להודות כדי לזכות בהליך מקוצר, יש לאפשר זאת גם לנאשמים הטוענים לחפותם, שיעדיפו הליך שאינו מחייבם להודות באישומים, אך מאפשר להם לחסוך את המתח הכרוך בהתדיינות משפטית ארוכה.

התיקון המוצע לסעיף 154 מבטיח כי בכל מקום שבו היריבות שבליבה של השיטה האדוורסרית מסתיימת, יאומצו מרכיבים המקובלים בשיטות משפט אירופיות, אשר מקלים את בירור האמת בהליך הפלילי.

אל לנו להירתע משינוי שיטת המשפט הגלומה בהצעה, שכן כמו שניסח זאת פרופ' מרדכי קרמניצר במאמר שכתב בעקבות רשמיו מביקורים במשפטים פליליים בגרמניה "ניתן לומר, כי עצם הרעיון של עסקאות טיעון מהווה התרחקות מן ההליך האדברסרי המסורתי; שהרי במקרים רבים הבסיס העיקרי להכרעת הדין ולגזר הדין אינו חומר הראיות הנובע מבירור המשפט, אלא תוצאת המשא ומתן שבין התובע לסניגור". תיקון סעיף 154 מממש הלכה למעשה את הרעיון הגלום בהצעתו של קרמניצר להגדיר את תפקיד השופט "כמי שממלא חלק פעיל בחקר האמת וגילויה", באופן אשר יגרום לכך ש: "מעורבותו של השופט בהליך תגדיל את השוויון המהותי בפני החוק" וכדבריו "תעלה את קרנו של המשפט בעיני הציבור".

הציבור זכאי לכך שההליך הפלילי ימלא את התפקיד שלשמו הוא קיים: קירוב האמת המשפטית לאמת העובדתית במסגרת הליך שיפוטי פומבי. חובתם של גורמי אכיפת החוק ומערכת המשפט להגן על זכות ציבורית זו.

אף כי הדרישה לבירור ראייתי אינה מבטיחה להגיע לחקר האמת, היא לפחות מבטיחה שייעשה המאמץ האנושי הראוי לחתור לכך שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית. על אחת כמה וכמה אנו מחויבים לכך כאשר אנו מודעים שניתן לקיים הליך בירור ראייתי חלופי, שיעילותו נבחנה בהצלחה במדינות שונות, והוא אינו רחוק הלכה למעשה מיישום בפועל בבתי המשפט בישראל.

הכותב הוא מרצה בחוג לקרימינולוגיה באקדמית גליל מערבי ועמית בפרויקט מחקר יישוב הסכסוכים השיפוטי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן