חייבים לדאוג כבר עכשיו להצלת שנת הלימודים

הריחוק החברתי וההגבלות שנועדו להתמודד עם מגפת הקורונה פגעו מאוד במערכת החינוך - גרמו לאובדן ימי לימודים רבים וחייבו מעבר ללמידה מרחוק, על כל האתגרים והקשיים הכרוכים בה. בשנת הלימודים הקודמת (תש"פ) הופסקו הלימודים באמצע חודש מרץ, ורק באמצע מאי החל תהליך של חזרה הדרגתית ללמידה פרונטלית (כפוף להגבלות).

שנת הלימודים הנוכחית (תשפ"א) נפתחה אמנם בהוראה פרונטלית לכל שכבות הגיל, אבל עד חגי תשרי היא הופסקה שוב, ורק במהלך חודש נובמבר החל תהליך של חזרה להוראה פרונטלית, בקפסולות ובמתכונת מצומצמת. כיתות א'־ד' היו הראשונות לחזור, לאחר מכן שבו כיתות ה'־ו', ובתחילת דצמבר חזרו ללימודים גם הכיתות הגבוהות יותר. מאז חלפו שבועות אחדים בלבד, אך למרבה הצער התקיימה הפסקה נוספת של הלימודים הפרונטליים.

גם בקצב מיטבי של התחסנות סביר שתמשיך המערכת להתמודד עם אותם קשיים, לפחות עד תום שנת הלימודים הנוכחית. זאת ועוד, כאשר הייתה הוראה מקוונת וגם כאשר הייתה הוראה פרונטלית במהלך המשבר - נאלצו המורים, התלמידים וההורים להתמודד עם מערכת שעות ותנאי למידה שמשתנים כל כמה שבועות, עם סכנות הדבקה ועם קשיים לוגיסטיים שהתקיימו הן בעת למידה מרחוק הן בעת הוראה פרונטלית.

בתנאים אלה סביר שרוב הילדים, בייחוד בשכבות הגיל שבהן הושבתו הלימודים הפרונטליים לזמן רב, לא הצליחו לרכוש את אותם ידע וכישורים שתלמידים בגילם מצליחים לרכוש בדרך כלל, ונוצרו פערים גדולים בינם לבין מה שיזדקקו לו בעתיד כדי לרכוש מקצוע או השכלה גבוהה.

מהי הדרך הטובה ביותר לסגור את הפערים האלה?

האפשרות הראשונה היא לראות בתשפ"א שנת לימודים "אבודה", ולחייב את התלמידים שלימודיהם נפגעו באורח משמעותי לחזור על אותה השנה - תלמידי כיתה ז' ילמדו שוב בכיתה ז', תלמידי כיתה ח' ילמדו שוב בכיתה ח' וכן הלאה. היתרון הברור בכך הוא שתתאפשר השלמה מלאה של חומר הלימוד ושל החוויות שהפסידו התלמידים. אך למהלך זה יש חסרונות רבים שהופכים אותו לבלתי ישים:

ראשית, לא כולם נפגעו באותה המידה, אפילו באותה שכבת גיל ואפילו באותו בית ספר ובאותה כיתה, ויהיה קושי גדול למקד את המדיניות במי שזקוק לה ביותר. הדבר נכון בעיקר בשכבות הגבוהות, שבהן יש מגבלות זמן הקשורות למועדי בחינות הבגרות, לשירות הצבאי וללימודי ההשכלה הגבוהה.

גם אם נצליח בכל זאת למקד את המדיניות בתלמידים הרלוונטיים - התלמידים ש"יישארו כיתה" יזדקקו לשעות הוראה, לכיתות ולתשומות אחרות, שבמצב רגיל היו מתפנות לטובת התלמידים בשכבת הגיל שאחריהם. צעד כזה יגדיל בשנים הקרובות את מספרם של כלל התלמידים במערכת, שגם כך סובלת ממחסור במורים ובכיתות.

לפיכך עדיף להשאיר למורים ולמנהלים את שיקול הדעת הפדגוגי אילו תלמידים ייאלצו "להישאר כיתה" (אף שמובן כי מספרם יהיה גדול יותר לעומת השנים הקודמות), במקום להנחית החלטה מלמעלה שתחול על כל התלמידים בשכבות גיל מסוימות.

האפשרות השנייה היא להמשיך במסלול הלימודים בשנים הבאות כרגיל, בלא שינוי (סביר שכך יקרה אם לא יתקבלו החלטות מיוחדות בנושא). אפשרות זו מבוססת על אחת משתי הנחות: 1. שהתלמידים קלטו את כל החומר שהועבר בלמידה המקוונת. 2. התלמידים לא קלטו את כל החומר אך יצליחו להשלים את החסר בשנים הבאות.

ההנחות האלה בעייתיות. כל מורה או הורה לילדים שלמדו בהוראה מקוונת נתקל בחסרונות שלה, גם במצב אידיאלי שבו לכל המעורבים יש תשתית הולמת והיכרות טכנית עם מערכת הלמידה (מצב שאינו חל היום אפילו על רוב התלמידים בישראל).

נוסיף לכך את הקשיים החומריים והנפשיים האישיים שחוו תלמידים רבים ובני משפחותיהם באותה התקופה עקב המגפה, ונקבל סביבה שקשה מאוד ללמוד בה, ולכן סביר שתלמידים רבים ייאלצו להשלים בכוחות עצמם את השנה הזו או חלקים ניכרים ממנה, והדבר יעכב את המשך רכישת הכישורים שלהם ואת התקדמותם בשוק העבודה בעתיד. גם לאובדן של שנת השכלה אחת עלולה להיות השפעה גדולה על ההון האנושי.

ב־2007 העריך רוני פריש, חוקר בבנק ישראל, את תשואת השכר הממוצעת לשנת לימוד אחת ב־8% בקירוב. יש אם כן חשיבות להקדשת זמן ומשאבים לפצות על הנזק שנגרם לתלמידים, אך לא באמצעות "השארת כיתה" בקנה מידה לאומי.

הפתרון הטוב ביותר הוא דרך האמצע - לפצות על הנזק הקיים לתלמידים, בייחוד בכיתות י'־י"ב באמצעות ביטול חופשת הקיץ של שנת הלימודים תשפ"א (תלמידים בכיתה י' ומטה יוכלו להשלים בהדרגה את החומר במשך השנים). המעמסה העיקרית בפתרון זה תיפול על כתפי המורים. גם כשבתי הספר היו סגורים עבדו המורים לא פחות קשה (אם לא קשה יותר), מאשר במצב רגיל.

עבודה מלאה בחודשי הקיץ תגביר את קצב שחיקת המורים ותקשה עליהם בשנת הלימודים שתבוא לאחר מכן. עקב כך כדאי יהיה לשקול שלא לחייב את כל המורים ללמד כרגיל, אלא לאפשר רק למורים המעוניינים בכך ללמד בקיץ בשכר מוגדל, במתכונת הדומה ל"בתי הספר של החופש הגדול", אך בדגש על השלמת התכנים שאבדו עקב המשבר ובמימון ממשלתי מלא.

כמה עשוי לעלות פתרון זה? לפי נתונים שנאספו על ידי מרכז המידע והמחקר של הכנסת, בשנת תשס"ט לימדו בחטיבות העליונות בכל הארץ כ־54 אלף מורים בסך הכול. לפי נתוני משרד החינוך מ־2017, השכר השנתי הממוצע בפועל למורה בחטיבה העליונה העובד במשרה מלאה היה כ־180 אלף שקל, או כ־15 אלף שקל בחודש. בחישוב מהיר, העסקת מספר כזה של מורים במשרה מלאה במשך חודש בשכר כפול, תעלה כ־1.62 מיליארד שקל, בלי לכלול עלויות נוספות הדרושות ללימוד.

אף על פי שסכום זה קטן מסכומי כסף רבים אחרים שהוציאה הממשלה בשנה האחרונה עקב המשבר, מדובר בכל זאת בסכום לא מבוטל. אך האם הוא משתווה לנזק שיצטבר עקב הפגיעה בהון האנושי הטמון בתלמידים אשר לעולם לא ישלימו את החומר שאיבדו?

כך או כך, יש לדאוג לפתרון מראש ולא בדיעבד, שכן את הנזק שנעשה להון האנושי בשלב מוקדם בחיים - קשה מאוד לתקן בהמשך.

הכותב הוא חוקר בחוג ללימודי עבודה, אוניברסיטת תל אביב, החוג לממשל ומדיניות, אוניברסיטת אוקספורד. מנכ"ל הפורום הכלכלי הערבי