מחקרים כבר שכנעו אותנו כי חברה מגוונת היא חברה בריאה יותר, יצירתית יותר ומצליחה יותר. אז למה התמונות הקשות של האלימות המתפרצת בימים אלו, מראה אחרת? גיוון אינו רק ייצוג מספרי של קבוצות שונות בזירות משמעותיות כמו האקדמיה, שירות ציבורי ותקשורת. גיוון הוא תהליך עומק של שינוי חברתי - תהליך של הכלה. התמונות הנ"ל יעידו.
רוצים גיוון? אל תעצרו במספרים, תייצרו מפגשי למידה משמעותיים.
הקורונה היא שעתם הגדולה של המספרים: כמה נדבקים? כמה חולים? כמה מתים?
המספרים הם הבריחה הגדולה מהסיבות שהצמיחו אותן. כשלא יודעים "למה" בורחים ל"כמה". נוח יותר להסיט מבט למספרים, כביכול הם "מציאות טבעית", מאשר להישיר את המבט לסיפור שעומד מאחוריהם: השסעים בחברה.
כמה ישיבות פתוחות? כמה אורחים בחתונות? כמה בהפגנות?
לא הווירוס ולא המספרים שמאחוריו אחראים לגילויי השנאה הנחשפים עתה. הווירוס לא ייצר תופעת שנאה חדשה, הוא רק מבליט ומקצין את מה שהיה קיים קודם. מה שמקולקל בשגרה, מחריף במשבר ומה שמתוקן בשגרה מהווה מזור בעת משבר. המשבר מעורר שדים רדומים, אלו ששגרת העבודה, הלימודים והבילויים מדחיקים.
כמה חרדים לומדים באקדמיה? כמה עובדים? כמה בני ישיבה?
המספרים, לכאורה, עוורי צבעים, מסמנים אשמים. אולם, האשמים, לא משתנים, הם תמיד ה"שונים". אנחנו העיוורים. הבה נביט מאחורי המספרים.
מכונית משטרה מנופצת בידי המון חרדי, קומץ שוטרים נפצע בידי חרדים זועמים. מנגד, שוטרים רודפים אחרי נערים לובשי שחורים, דוחפים, מפילים, אוזקים. יחסי רוב ומיעוט מתערערים, יחסי כוח משתנים, מספרים שלמים הופכים לשברים.
ואנחנו מצטדקים: "מה לא עשינו למענם?" "כפוי-טובה" "אוכלי חינם". להגנתנו אנו מונים תוכניות "שילוב" : "שילוב חרדים באקדמיה" "שילוב חרדים בתעסוקה" "שילוב חרדים בצבא" ופוסקים: "אנחנו ניסינו. הכול באשמתם". האומנם?
אנו בודקים הצלחה במספרים: כמה סטודנטים חרדים נרשמו? כמה סיימו? כמה נשרו? עתה אנו תוהים: איך זה דווקא עכשיו שהמספרים במגמת עליה? דווקא עכשיו שהמספרים "משתלבים", דווקא עכשיו הם מתפרצים ומנפצים בין זכוכיות ואבנים את כל התקציבים?
האם זה קשור לכך שאנו מדברים רק במספרים במקום על סיפורים? מזניחים סוגיות של זהות ושייכות לטובת שרטוט גרפים? את האמת יש לספר: שילוב אינו בר-קיימא ללא הכלה. אנשים אינם מספרים. הם זקוקים לזהות, שייכות, שותפות. כל אותם מדדים שאינם מדידים, הם אלו שמחזיקים את המספרים. בלעדיהם - הם צונחים. שילוב שמתמצה במספרים, ימיו ספורים. נביט על עצמנו: המספרים אולי ניצחו, אבל אנחנו כשלנו.
אנחנו כשלנו משום שהתמקדנו במספרים. זה מרשים, מדיד, מביא כסף. הראינו שאנו משלבים: חרדים, ערבים, אתיופים, מתמזגים בטבלת אקסל. ואת מי לא ספרנו? את הסיפורים שעומדים מאחורי המספרים: סיפורי תרבות, משפחה, זהות, חינוך, הזנחה, אפליה, סיפורי חברה.
אז מה עושים? מספרים. אציג את הסיפור מנקודת המבט המקצועית שלי כממונה "תקווה ישראלית באקדמיה" באוניברסיטת בר-אילן וכחברה בקונגרס הישראלי. "תקווה ישראלית", תוכנית של נשיא המדינה, שמה למטרה לייצר חברה המבוססת על שותפות בין הקבוצות השונות. התוכנית הפועלת באקדמיה, מבקשת ליצור תשתית לשותפות מתוך מפגשים ושיח בין קבוצות שונות.
השגנו הישגים יפים. הגדלנו את מספר הסטודנטים החרדים והערבים תוך מתן תמיכה מתאימה. עם זאת, ולמרות שגם המספרים הקיימים אינם מייצגים באופן הולם את הקבוצות השונות, אנו מבינים שמספרים אינם סוף הסיפור, הם רק תחילתו. לגייס קל יותר מלשמר. כשלנו במלאכת השימור וההכלה.
איך מכילים? זהו תהליך של שינוי שבו גורמים לכולם, לא רק להיכנס לאקדמיה, אלא להרגיש שייכים, הופכים את "שלי" ו"שלך" ל"שלנו". לשם כך, יצרנו מפגשי ידע בקרב הסגל והסטודנטים מתוך תפיסה שאנו צריכים ללמוד זה את זו, שהיכרות מפחיתה פחד וחשדנות ומגבירה שותפות וכבוד. במפגשים אלו אנו מנסים לייצר מודעות כלפי עצמינו וכלפי ה"אחר", מנסים להכיר, להקשיב ולהפוך את סימני הקריאה לסימני שאלה.
אנו, בעלי תפקידים במוסדות השונים, מחויבים לשאול את עצמנו איפה אנחנו כמוסד מול החרדים? מהי מידת האחריות שלנו לזכוכיות המנופצות? לרוחות המשולהבות? עתה בנקודת השפל החברתית, אולי נשנה את השאלה ובמקום לשאול כמה - נשאל למה.
הקורונה היא שעתה הגדולה של האנשים שמעיזים להזיז את המספרים ולהביט לעצמם ולאחרים בעיניים.
הכותבת היא הממונה על התוכנית "תקווה ישראלית באקדמיה" באוניברסיטת בר-אילן, חברת הקונגרס הישראלי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
