רופאי מחלקות הקורונה מסתכלים למוות בעיניים בכל יום

אז לפני כחודש התקשר אלי הדוד היקר שלי, האח הצעיר של אמא שלי, והודיע שהוא יצא חיובי לקורונה, מישהו בעבודה שלו כנראה חשש לפרנסתו והמשיך להגיע לעבודה למרות שהיה חיובי.

לא האמנתי שזה קורה לי, תוך שבוע מצאתי אותו אצלי בבית החולים. קוצר נשימה, רמת חמצן ירודה... כל התסמינים המוכרים לי היטב, אלא שהפעם זה היה קרוב לליבי.

אנחנו הרופאים שואפים לדאוג לכל החולים שלנו כאילו היו בני המשפחה שלנו, היקרים לנו מכל, אבל כשזה מגיע באמת ואתה מוצא את עצמך מטפל ביקירך זה מכה בך חזק.

בפעם הראשונה שראיתי אותו במחלקת קורונה זה היכה בי מיד, מבט המוות הזה. אנחנו הרופאים היותר מנוסים במבט חטוף ושיחה קצרה עם החולה מקבלים מיד את תחושת הבטן הזו. מי לכאן ומי לשם.

תוך כדי שיחת החולין איתו המחשבות רצות מהר מאוד, וכל התסריטים של הנשמה ואקמו רצים לנגד עיניי.

ואז הוא שואל אותי, נו אריה מה יהיה, אני אצא מזה? אני מישיר מבט ושוב רואה עליו את מבט המוות הזה, עמוק בפנים אני כבר יודע שלא, אבל אולי אני טועה, אולי, רק אולי.

אז אני מעודד אותו ומוכר לו את כל התקוות. במצבים כאלו אנחנו הופכים לאנשי מכירות, אני מנסה בכל כוחי למכור לו עידוד ותקווה.

תחושות הבטן לא משקרות, ואחרי כמה ימים לא עמדו לו כוחותיו, נאלצתי להרדים אותו ולחבר אותו למכונת הנשמה, הנגיף הארור הרס את ריאותיו ואפילו עם מכונת הנשמה לא הצלחנו לחמצן אותו, בשלב הזה למרות הנשמה מלאכותית וכאשר החולים עדיין לא מתחמצנים אנחנו הרופאים בעצם בין הפטיש לסדן, עם הגב לקיר, מיצינו כבר את כל האופציות, בלית ברירה אנחנו מנסים לדחוף חמצן בכוח לריאות, מפעילים לחצי הנשמה אדירים ומנסים בכל כוחנו להשאיר את החולה מחומצן ובחיים.

כמוצא אחרון אנחנו מחברים אותו למכונת אקמו, עמוק בליבי אני עם תחושות הבטן שלא מבשרות טובות, כולנו מכירים את הסטטיסטיקות העגומות של חיבור חולה מבוגר למכשיר ששואב ממנו 5 ליטר דם כל דקה, מעביר את הדם דרך מחמצן ומחזיר דם מחומצן לחולה.

מי שלא התנסה בטיפול בחולים אלו לא יכול להבין את הטירוף, כל דקה נשאב מגוף החולה כמעט כל נפח הדם שלו, מחומצן ומוחזר לגופו, ניהול חולה על אקמו לא דומה לכלום, זה כמו לעמוד על גג מכונית מרוץ ב 200 קמ"ש ולהחזיק את עצמך עם חבל קצר, הכל קורה מהר, החלטות של שבריר שניה הן ההבדל בין חיים או מוות של החולה,

כל המחשבות האלו עוברות במוחי כאשר אני נאלץ לחבר את החולה לאקמו, אלה שבמקרה הזה זה הדוד האהוב שלי.

לא עזר כלום. בגיל 69 שמואל עוד עבד והיה פעיל ונמרץ, ועכשיו כחודש לתוך מחלתו שמואל היה מחובר למכונת הנשמה, ובגופו תקועה כל הצנרת של מכונת האקמו, החולים שנלחמים בקללה הזו ונאחזים בחיים עם הציפורניים הם הגיבורים האמיתיים.

אני מסתכל עליו ונזכר איך רק לפני שבועיים ניהלנו שיחות על מיטתו.

מחלה ארורה הקורונה הזאת. אחרי כחודש אצלי במחלקה הקורונה הארורה לקחה לי את הדוד שלי.

כעת במחלקה שלי 4 חולים בו זמנית מחוברים למכונות אקמו, אני עומד ומסתכל מהצד איך כל נוזל החיים שלהם מסתובב לו בצנרת מחוץ לגוף, ואיך טעות קטנה שלי או של האחיות הנפלאות שלי יכולה להסתיים באסון.

למרות הכל, ולמרות מותו של הדוד שלי, אני מתמלא תקווה, חלק לא מבוטל מהחולים ולמעשה את רובם אנחנו כן מצליחים להציל, לא את כולם, אבל מי שכן, זהו עולם ומלואו.

בכל ההמולה, הלחץ, והטירוף, אין סיפוק גדול יותר מלראות חולה שכבר היה עם רגל אחת שם, בעולם האחר, חוזר למשפחתו ומשתחרר לביתו.

נילחם על כל חולה והיכן שרק ניתן ננצח.

הכותב הוא מנהל המחלקה לטיפול נמרץ וטיפול נמרץ קורונה במרכז הרפואי וולפסון