אלמלא מחאת יוצאי אתיופיה, מצב האלימות המשטרתית כיום היה גרוע יותר

בוקר טוב, מדינת ישראל. אז מה, לפתע כולנו מתעניינים באלימות משטרתית?

האם יכול להיות שחלק ניכר מאזרחי המדינה "גילו" שיש משטרה ושיש בה גילויי אלימות רק בשנת 2020? האם יכול להיות שישנם שוטרים שהפכו לאלימים בגלל הקורונה, בגלל שהאזרחים הפכו להיות מאוד מעצבנים, כי הממשלה לא יציבה ואין תקציב? האם יתכן שעד היום, לרוב המכריע של אזרחי המדינה לא היה מגע של ממש עם שוטרים, בוודאי שלא טעמו מ"נחת זרועם"? האמת צריכה להיאמר, עבודתה הקשה, הסיזיפית, היומיומית של משטרת ישראל רוב הזמן שקופה.

אנחנו מקבלים כמובן מאליו עשרות אלפי שוטרים המפוזרים ברחובותינו, בימים ובלילות, בימי חול ובימי קודש, בעיתות רגיעה ובתקופות של מתיחות ביטחונית. מסדירים את התנועה, נלחמים במשפחות פשע, חושפים סוחרי סמים, מבצעים מעצרים מתוקשרים מדי פעם. לאזרח הישראלי הממוצע סיכוי נמוך להתעמת עם שוטר. אם כבר, לאזרח סיכוי גבוה יותר להתמרמר על שוטר בפעם האחת שפרצו לביתו והוא ניגש להתלונן בתחנת משטרה, והתרשם כי אין כל סיכוי שתלונתו תתפענח.

ומה גילינו בשנה האחרונה? האם יתכן שתופעה שהתקיימה מאז ומתמיד עבור אזרחים הנמנים על קבוצות מוחלשות פשוט התפשטה משוליה הנסתרים של החברה למרכזה, הפיזי והסוציו אקונומי, וכעת לא ניתן להסיט עוד את העיניים, ועלינו להישיר מבט למציאות המאיימת על הסדר החברתי הבסיסי ביותר? שכן לא פחות משאנו חפצים לחיות בחברה ששוטריה מקצועיים, הגונים ומרוסנים, הן במוקדי אכיפת חוק והן במוקדי מחאה, כן איננו חפצים לחיות בחברה בה פרחחים, אבל לא רק, מרשים לעצמם להכות שוטרים ורבים אחרים מזלזלים בסמכותם ומרותם לאכוף את החוק ולשמור על הסדר. הדברים נכונים בימי שגרה, ולא כל שכן בימים של מגפה בריאותית ומשבר כלכלי וחברתי, החותרים תחת אותה עוצמה וסולידריות חוצת מגזרים עליה היה מבוסס חוסנה של החברה הישראלית.

אלימות שוטרים אינה בעיה של משטרת ישראל, אלא תופעה רווחת במשטרות של מדינות דמוקרטיות ומפותחות רבות. לשוטר סמכות מוסדרת בחוק להפעיל כוח, וסמכות זו ניתנת לו במלוא עוצמתה, החל מימיו הראשונים בתפקיד, לאחר שעבר הכשרה ואומן, לכאורה, להפעיל שיקול דעת במצבים משתנים, במהירות, בתנאים של לחץ, ולרוב מבלי שיהיה לו במי להתייעץ וממי לבקש רשות.

כל השוטרים פועלים מכוח אותם חוקים ואותה מערכת הנחיות וכללים, אולם כל שוטר בשטח הופך להיות פרשן של הנסיבות בהן הוא נתקל, ולאחר מכן גם המוציא לפועל של החלטות המתקבלות לעיתים ברסיסי שניות. לתהליך ההכשרה כשוטר מביא כל שוטר את מטען חייו, ערכיו, הטיותיו והמזג האישי שלו. ככל שהמשטרה תנסה לסנן ולמיין מחד, לאמן ולהדריך מאידך, הכוח בידיו של שוטר ומרחב שיקול הדעת שלו, הם עצומים, ולעיתים ביחס הפוך לניסיונו ולמעמדו הפורמלי בשרשרת הפיקוד, ובתוך כלל מערך אכיפת החוק.

העדר פיקוח על השוטרים

אך בל נטעה: המורכבות עבור האזרח הנתקל בשוטר, ולעיתים הסכנות הנשקפות לאזרח, אינן מתחילות בשלב של הפעלת אלימות פיזית כלפיו. שורשיה של האלימות הפיזית נטועות בביטויים שונים של שימוש מופרז בכוח המשרה, והעדר הבניה ופיקוח על סמכויות שונות המצויות בידי השוטרים, ושמשמעותן הרת-גורל לאזרח הקטן.

לאחרונה פסק בג"ץ כי אין לשוטר סמכות לדרוש מאדם הצגת תעודת זהות בפניו ללא סיבה, וכי על המשטרה לגבש נוהל חדש, המבוסס על הוראות חוק המעצרים, אשר יכלול רשימה מצומצמת של מקרים, יחייב את השוטר להודיע על סיבת הדרישה להזדהות ויתעד אותה. החלטה חשובה זו חתמה עשרות שנים של דרישת הזדהות בלתי מוגבלת, מבוססת "פרופיילינג" שהתבסס על ייחוס מסוכנות על בסיס מאפיינים חיצוניים, לעיתים קרובות אתנים, ושנקבע לגביה במסגרת דוח הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, שפורסם בשנת 2016 כי נעשה בה שימוש מופרז, לא מוצדק ולא פרופורציונלי לאורך שנים כלפי יוצאי אתיופיה (בעיקר קטינים אבל לא רק). חלק ניכר מן התיקים הפליליים שנפתחו נגד אותם קטינים התחילו באותו שימוש לא מידתי ולא מפוקח של כוח המשרה, שבא לידי ביטוי בדרישה סתמית להזדהות, שבמקרים רבים התפתחה גם לאלימות, הן על-ידי שוטרים, והן כלפי שוטרים.

ההחלטה החשובה והמרסנת של בג"ץ לא הייתה נולדת אלמלא יצאו אלפי צעירים וצעירות יוצאי אתיופיה לרחובות ב-2015, למחות נגד אלימות משטרתית וגילויי גזענות במרחבים השונים של חייהם. המחאה העיקשת הכריחה את ממשלת ישראל לפעול למיגור הגזענות ולצמצום החיכוך היומיומי עם המשטרה של צעירי העדה. הדו"ח אשר פעילי מחאה היו שותפים לכתיבתו ואומץ במלואו על-ידי ממשלת ישראל, חייב, בין השאר, את המשטרה לקבוע נהלים לשימוש בטייזר, חייב שוטרים לשאת מצלמות גוף, חייב את מח"ש והמשטרה לטפל גם בתלונות שנזנחו נגד שוטרים ולהרחיב מענים פיקודיים ומשמעתיים, וגם - להסדיר בנוהל את דרישת ההזדהות שהפכה מוקד לחיכוך יומיומי בין השוטרים לבני הקהילה. עתירת ארגוני זכויות אדם לבג"ץ (ובראשם - עמותת טבקה) חייבה את המשטרה ואת משרד המשפטים להגיע לתוצאה טובה יותר מזו שבמאמץ רב התפשרו עליה, שכן המשטרה התקשתה להסכין עם הפיקוח הנדרש על הפעלת סמכויותיה.

לא תופעה חדשה, ולא קשורה לקורונה

מסתבר שאלימות משטרתית היא לא תופעה חדשה. היא לא תולדה של הקורונה. היא הייתה בינינו מאז ומעולם. היא פשוט לא נגעה "בנו", היא נגעה ב"אחרים". אלמלא מחאת יוצאי אתיופיה, עליהם נאמר לאחר ששוב יצאו למחות בקיץ 2019 לאחר הירי בסולומון טקה ז"ל ש"איבדתם אותנו", המצב כיום היה אפילו גרוע יותר. משטרת ישראל עברה תהליכים רבים ומייגעים בשנים האחרונות על-מנת להשתפר.

הגיעה העת לברך את המפכ"ל החדש שנכנס לתפקידו לאחר שנתיים של המתנה למינוי של קבע, ולבקש, לדרוש, כולנו, לא רק מיעוטים בקרבנו, כי המשטרה תפעל בנחישות לשיפור דרכי פעולתה, תשפר מהלכי בקרה ופיקוח יומיומיים על השימוש בסמכותה להפעיל כוח, תגיב בנחישות כלפי שוטרים אלימים או כאלה העושים שימוש מופרז במעמדם ומנצלים לרעה סמכויותיהם. רק כך תזכה מחדש לאמון, לכבוד וליקר המגיע לה על שירותה החשוב והחיוני, יומם וליל, בשמירה על ביטחוננו האישי ועל הסדר החברתי.

הכותבת היא מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר וראש הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה; כיום חברה במועצה הבינלאומית המפקחת על פייסבוק