חובת חיסון לא, תמריץ חיסון בהחלט

לאחרונה גובר הדיון הציבורי בשאלת "החובה להתחסן". השר יובל שטייניץ, למשל, הציע לחוקק חוק המחייב חיסון כנגד הקורונה, שבצידו גם הטלת סנקציות על מי שמסרבים להתחסן. מן הצד השני יש הקוראים לכבד את האוטונומיה של נשים וגברים ולכבד את בחירתם שלא להתחסן. המדינה, כך טוענים המתנגדים, אינה רשאית לפגוע באוטונומיה של הפרט על גופו.

מעבר לכך שהמדינה פוגעת באוטונומיה של הפרט בתחומים קריטיים לחיינו (חובת הגיוס לצה"ל, חובת הלימוד במוסדות חינוך, למשל), ולכן טיעון האוטונומיה של הפרט אינו חזק לדעתי, הדיון המשפטי הספציפי יותר על הפגיעה באוטונומיה כתוצאה מהתערבות המדינה בסוגיית החיסונים אינו חדש. למעשה, בג"ץ כבר הכריע בסוגיה דומה בעבר.

בעניין עדאלה נ' משרד הרווחה, שהוכרע ביוני 2013 עלתה סוגיית החיסונים לפעוטות. העתירה הופנתה כלפי תיקון לחוק שמכוחו הוגדלו הדרגתית קצבאות הילדים. במקביל, הורה התיקון על הפחתה בקצבאות הילדים המשולמות עבור ילדים אשר לא קיבלו את החיסונים הנדרשים בהתאם לגילם ומצבם הבריאותי. החיסון שעמד אז בלב המחלוקת היה החיסון "המרובע" נגד חצבת, חזרת, אדמת ואבעבועות רוח, הניתן לפעוטות.

העתירה ביקשה מבג"ץ לבטל את ההסדר הקבוע בחוק שמכוחו מופחתת קצבת הביטוח הלאומי לאלו שלא חיסנו את ילדיהם. אחת הטענות שעמדו במוקד העתירה הייתה כי בקהילה הרפואית ובקרב הציבור הדעות חלוקות באשר לשאלת האפקטיביות של החיסונים ולחומרת תופעות הלוואי שלהם. משכך, סברו העותרים כי יש לאפשר להורים את הזכות לבחור לחסן את ילדיהם או שלא לחסנם. לטענתם, התיקון פוגע בזכות החוקתית של הפרט לאוטונומיה.

השופטת ארבל קבעה כי לא כל פגיעה באוטונומיה של הפרט עולה לכדי פגיעה בזכות החוקתית לאוטונומיה, המאפשרת פסילה של חוק. אחד הפרמטרים שלדעתה יש לבחון בעניין הזה הוא מידת הכפייה ושלילת הרצון. לדבריה, "אין דומה איסור שבצידו סנקציה פלילית לשלילת הטבה כספית מועטה".

העתירה נדחתה. ארבל קבעה כי התיקון לחוק אינו פוגע בזכות החוקתית לאוטונומיה. זאת מאחר שהפרמטר בדבר מידת הכפייה ושלילת הרצון אינו מתקיים. במילותיה של השופטת ארבל: "התיקון אינו יוצר חובה לחסן את הילדים, ואף אינו מטיל סנקציה פלילית על אי חיסון... גם אם איני מתעלמת מכך שעבור משפחה מסוימת מדובר בסכום משמעותי, הרי שכאמור לרוב מדובר בהפחתה של סכום שהוסף לקצבאות הילדים במסגרת התיקון לחוק הביטוח הלאומי".

מעניין עדאלה עולה בברור לדעתי המסקנה הבאה: תמריצים להתחסנות אינם עולים כדי פגיעה בזכות החוקתית לאוטונומיה. להבדיל מסנקציות פליליות כלפי אלה שאינם מתחסנים או משלילת זכאותם לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הציבוריים, תמריצים חיוביים, כגון מתן קצבה למי שהתחסנו או תמריצים שליליים, כגון הורדת סכום הקיצבה לאלה שלא התחסנו, אינם פוגעים בזכות החוקתית לאוטונומיה.

אם לממשלת ישראל חשוב להעלות את אחוזי המתחסנים בציבור, אפשר ואפילו כדאי לחשוב על תמריץ חיובי בעניין. כך, למשל, אפשר ואפילו רצוי להתנות את קבלת הקצבה השלישית (750 שקל) בגין מגיפת הקורונה בתעודת חיסון. שתי הקצבאות הראשונות שניתנו: זו שניתנה בחודש אפריל 2020 למקבלי קצבאות ילדים, וזו שניתנה באוגוסט 2020 לכל האזרחים התושבים בישראל, ניתנו באופן אחיד מבלי לשקול את מידת הפגיעה הכלכלית של המגיפה המשתנה מפרט לפרט. רצוי שהמענק או הקצבה השלישית יינתנו בהתאם לקריטריון מכריע בהתמודדות עם המגיפה - הנכונות להתחסן נגדה.

הכותבת היא מרצה בכירה בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית צפת ובפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו