מיורם לס ועד הרב יובל אשרוב: האם התקשורת צריכה לתת במה למכחישי חיסונים?

ברוכים הבאים למדור ביקורת התקשורת החדש של גלובס. מדי שבוע ננסה לנתח כאן אירועים תקשורתיים, להתחקות אחר הכוחות שמניעים את התקשורת הישראלית, פרקטיקות עיתונאיות שגורות שאולי הגיע הזמן להוציא לאוורור בעין הציבורית, ויחסי הגומלין בין העבודה העיתונאית ה"רשמית" לרשתות החברתיות. 

 להיות גוף תקשורת שמבקר תקשורת זה מורכב בהגדרה, אבל נשתדל לבקר בשקיפות גם את עצמנו, ולהיות ענייניים והגונים גם כלפי המתחרים שלנו. מאוד נשמח לקבל רעיונות, הצעות וגם ביקורת לכתובת המייל gidon-d@globes.co.il. 

הראיון ששודר השבוע בחדשות 12 עם הרב יובל אשרוב הסעיר רבים מהצופים. הרב אשרוב, מי שנחשב ל"רב הסלבס", העלה ליוטיוב סרטון שזכה למאות אלפי צפיות, בו הוא יוצא נגד חיסוני הקורונה. כתב חדשות 12, עופר חדד, הביא במהדורה קטעים מהסרטון, מרואיינת שסיפרה שאמא שלה סירבה לקבל את החיסון השני בעקבות הסרטון, ד"ר איגור אוליצקי ממכון ויצמן שהבהיר שדבריו של הרב מוטעים מבחינה מדעית, וקטעי ראיון עם הרב אשרוב עצמו. מוקדם יותר באותו יום, חדד הציג בתוכניתו "שלוש עם עופר חדד" קטעים מהסרטון, כשלאחר כל קטע ד"ר אוליצקי הסביר מדוע המידע מוטעה.

 הציוץ של עופר חדד. "להתמודד עם פייק ניוז"

התגובות על שידור האייטם היו נזעמות. "חדשות 12, באמא שלכם, דחוף לכם שדברי הטמטום הפרועים האלה יופצו עוד? אתם לא ‘מתריעים’ ולא ‘חושפים’, אתם שותפים בכירים לפשע", כתבה שלי יחימוביץ’, אשת תקשורת בעבר ובהווה, בציוץ בטוויטר שזכה לעשרות ציוצים מחדש ולמעלה מאלף לייקים, בקונצנזוס נדיר בין ימין ושמאל, חרדים וחילונים וכל חלוקה אחרת ברשת המסוכסכת על פי רוב.

 הציוץ של שלי יחימוביץ’. "דברי טמטום פרועים"

הגבול בין השתקה לבין אחריות

הכעס הציבורי על חדד וערוץ 12 הם הזדמנות טובה לבדוק מהם גבולות השיח התקשורתי - היכן עובר הגבול בין השתקה של דעות, לבין האחריות התקשורתית שלא להפיץ מידע כוזב. על פי המסמך של ה-CCJ (The Committee for Concer) שיש מי שתופס אותו כבסיס התיאורטי של מקצועי העיתונות: "תפקידה של העיתונות לחתור ליצירתו של שיח ציבורי מורכב, המייצג נאמנה את מגוון הדעות והאינטרסים בחברה, לוודא כי השיח מתנהל בהקשרו ולשמור כי הוא לא מבליט את השוליים הקולניים". אבל האם יש כללים שלפיהם ניתן להחליט למי ראוי לתת במה ולמי לא?

"העמדה שלנו היא שאנחנו תוכנית שצריכה לתת יותר במה גם לנקודות שנויות במחלוקת, כי הטיקט שלנו הוא לסקר ולהבין מה קורה ברשת ושם הדברים האלה עולים שוב ושוב", מסביר גיא לרר, מגיש התוכנית "הצינור" בערוץ 13, את גישתו לנושא. "גם לנו יש גבולות, לא הייתי מראיין אנס שמנסה להצדיק את עצמו, אבל התפקיד שלנו כמי שעוסקים בענייני הרשת זה ליצור תוכנית תוססת, מעניינת ומאתגרת, ואי אפשר לעשות את זה כשנותנים רק לקול אחד להישמע".

אם היית מגיש תוכנית חדשותית יותר בשעות אחרי הצהריים היית פועל אחרת?
"כן, אבל זה גם עניין של האופי שלי. אני אדם שחושב שהדרך ללבן דברים היא לדבר עליהם".

אולי יש פה רצון להביא רייטינג?
"השאלה איך אתה מסתכל על רייטינג. האם אתה מסתכל עליו בצורה הצינית של לעשות הכול כדי למשוך קהל, או שהמשמעות של רייטינג הוא לייצר עניין וסיבה לצופים לצפות בך, ואז זו לא מילה גסה. הכול תלוי במעטפת, בהרכב ובתמהיל".

 ראיון עם הרב יובל אשרוב. הצופים סוערים

למרות התפיסה הפתוחה שמציג לרר, דווקא ביחס לרב אשרוב ומתנגדי החיסונים ההחלטה המערכתית הנוכחית של "הצינור" היא לא לתת להם במה. "אנחנו תוכנית שהעיקרון המנחה שלה זה ללכת עם המדע, וגם כשמביאים תופעות שוליים תמיד ניתן את המסגור של העמדה המדעית בעניין".

ב"הצינור" החליטו נכון לעכשיו שלא לתת במה למתנגדי החיסונים, אולם לרר מודה שיש בו גם ספקות בנושא. "חלק מהצמיחה של מתנגדי החיסונים נובעת לדעתי ממה שהם תופסים כהשתקה. זה שהתקשורת לא מדברת עליהם מתחבר לנראטיב הקונספירטיבי, וזה רק מעצים את האמינות שמייחסים לקשקושים האלה ברשת. במבט מהצד, ולא כמי שאחראי על תוכנית, אני חושב שבמצב הנוכחי, להושיב אחת מהדמויות האלה מול סמכות מדעית שתענה על כל הטענות בגובה העיניים ובצורה מפורטת, היה עושה עבודה יותר יעילה מאשר להשתיק אותם ולהשמיע רק צד אחד".

לרר מציג תפיסה לפיה תפקידה של התקשורת היא לתת במה כמה שיותר נרחבת, כולל לדעות שיכעיסו את הצופים, עם קו אדום של לא לגרום לסיכון של פגיעה ממשית בציבור. אלא שגם לרר מודה שההחלטות בפועל יותר מורכבות.

מה מכניסים לדיון הציבורי

מי שמנסה לצייר מפה ברורה יותר הוא פרופ’ מוטי נייגר מהמחלקה לתקשורת בבר אילן, שמציע להיעזר בתיאוריה של חוקר אמריקאי בשם דניאל האלין (Daniel Hallin). "התיאוריה של האלין אומרת שעיתונאי פועל בשלושה מעגלים, או כפי שהוא מכנה את זה - שלוש ספירות. מעגל אחד הוא מעגל הקונצנזוס בו אין ויכוח, ולעיתונאי אין צורך להביא דעה נגדית - אם אתה כותב משהו על השואה אף אחד לא יצפה שתביא מכחיש שואה כדי לאזן את הדיון. השני הוא מעגל הוויכוח הלגיטימי, נושאים שאין עליהם הסכמה אבל הדיון עליהם נפוץ, כמו רוב השיח הפוליטי בישראל, ושם יש יותר צורך באיזון. המעגל השלישי מכונה ‘מעגל הסטייה’, שאלו רעיונות שנחשבים באותו נקודת זמן להזויים. זו ספירה שבעיקרון העיתונות יכולה להתעלם ממנה, אולם לפעמים מביאים אותה ומציגים אותה כדעה קיצונית כדי ללעוג לה או לחזק את הקונצנזוס".

על פי נייגר, עיתונאי או מערכת שמתלבטים כיצד לנהוג ביחס לנושא או דעה מסוימת, צריכים לבחון לאיזה מהמעגלים שייכת אותה דעה, ולפעול בהתאם. בשיחה עם פרופ’ נייגר עולה שגם אם נאמץ את המפה הזו, עדיין יישארו דילמות לא פתורות. ראשית, מי מגדיר לאיזה מעגל שייך כל נושא, כשהשאלה היא בעיקר מה חלק מהוויכוח הלגיטימי ומה נמצא בספירת הסטייה. "שלושת הספירות הן לא דבר מוחלט", מודה פרופ’ נייגר, "אבל הן כן דבר שצריך שיהיה לנו בראש".

 האייטם ב"שלוש עם". הפריך את הטענות

ישנה עוד נקודה שקשורה לשינוי שחל בעולם מאז המחקר של האלין. "אנחנו חיים בעידן של רשתות חברתיות, לא רק פייסבוק וטוויטר אלא גם ווטסאפ ודומותיה, שבו גם אם אירוע לא מכוסה על ידי התקשורת המרכזית, זה לא אומר שהוא ייעלם. התוצאה היא שכיום יש לתקשורת המסורתית את האחריות דווקא כן להביא את הדעות מספירת הסטייה, ולהתמודד איתן. אם ניקח למשל את מתנגדי החיסונים, הרי שאי אפשר להתעלם מכך שזו דעה רווחת בציבור, גם אם אפשר להתווכח עד כמה, ובמובן הזה וודאי שראוי להתעמת איתה ולהביא דברים על דיוקם".

פרופ’ נייגר סבור שישנם עוד תחומים בהם יש מקום להביא דעות מספירת הסטייה. כך למשל הראיון ששודר בחדשות 12 עם יונה אברושמי, מי שרצח את פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצווייג לפני 38 שנה, היה ראוי. מנגד, לדעתו הראיון עם אביעד משה, מי שמואשם בכך שהתעלל כמעט עד מוות באשתו שירה איסקוב, היה בלתי ראוי לשידור.
"להביא את הצד האפל של האנושיות, זה חלק ממה שעיתונות עושה. אחרי שעוברת תקופת זמן ארוכה בה אדם ריצה את עונשו, כמו אברושמי, אפשר לחזור אליו ולנסות לשמוע את הקול שלו כדי לזהות מאיפה צמח הדבר הזה, בוודאי כשאנחנו יודעים שתפיסות כמו שלו קיימות בחברה.

"אין שום חובה עיתונאית להתייחס לכל מי שנמצא בספירת הסטייה, ולכן כשאנחנו כן מביאים דעה מהאזורים הללו היא זקוקה להצדקה ברמה האתית, להסבר מה אנחנו מנסים להשיג באמצעות נתינת הבמה. רק אם ההצדקה היא שאנחנו רוצים לפעול לטובת הציבור, אז זו הצדקה מספקת".

הכתבת שהביאה את הראיון עם אביעד משה הסבירה שמהשיחה איתו אפשר אולי ללמוד לקחים על האופן בו נזהה אנשים מהסוג הזה. כשרוצים למצוא הצדקה אז תמיד אפשר למצוא אותה.
"בדברים האלה הכול נורא חמקמק, אבל אני חושב שהציבור הרחב בסופו של דבר יכול להבין מדוע מביאים אדם עם תיאוריות נגד חיסונים ושמים אותו בהקשר ביקורתי, והוא פחות מבין למה אדם שרק לפני רגע ניסה לרצוח את אשתו מקבל במה להסבריו".

לדאוג לשקיפות מול הקורא

ד"ר חן סבג בן פורת מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת אריאל, מנסה להציב קריטריונים אחרים. "למועצת העיתונות יש את תקנון האתיקה שפוסל הסתה לאלימות ולגזענות, ויש את חוקי המדינה שלדעתי לא ראוי לתת במה למי שעובר עליהם או מעודד להפר אותם. ביחס לתקופה שלנו למשל, למי שקורא להפר את הסגר לא הייתי נותנת במה בכלל, כי זה פשוט לא חוקי. יש את הרשתות החברתיות שנותנות במה לאנשים, ואני לא חושבת שהעיתונות המסורתית צריכה לתת להם מקום".

לא נכון לראיין מנכ"ל רשת חנויות שפתח אותן למרות הסגר?
"הייתי מעניקה לו ראיון, תוך שאני מדגישה בכתבה שמדובר במעשה לא חוקי. יש הבדל בין מי שמתנגד לסגר מבחינה עקרונית, לבין משהו שהוא יותר פעולה כלכלית שלא מסכנת אנשים ברמה הבריאותית".

יש חוקים קלים יותר וקלים פחות?
"זו שאלה, וזה באמת נושא מורכב. אבל אני חושבת שגם בהיקף יש פה אירוע עם הרבה יותר עניין לציבור מסתם אנשים שעברו על החוק. אם יש תופעה רווחת שצריך להתייחס אליה, מה שהייתי עושה זה לתת לה במה עם אופי פובליציסטי ולא חדשותי".

זו הייתה טעות שהביאו לאולפנים מומחים מסוגו של פרופ’ יורם לס בלי לסייג את דבריהם?
"בדיעבד אנו יודעים היום שהוא טעה, אבל בזמן אמת הביאו מומחה רלוונטי לאולפן, כמו שצריך במקרים כאלה. זה מקרה ספציפית שהטעות בו לא הייתה של התקשורת לדעתי, אלא שלו, באופן שבו הוא הציג חד משמעית את עמדותיו כעובדות, בנושא שאף אחד לא באמת הכיר עדיין. בכל מקרה יש להיזהר מלהביא שוב ושוב מומחה שפוסק דברים באופן מוחלט כאשר ברור שבאותה נקודת זמן עדיין רב הנסתר על הגלוי, ונדמה לי שבחברות החדשות הבינו את זה בשלב מסוים".

ומי יחליט איזה מאמר דורש סייגים ואיזה מומחה כבר נחשב לטועה? "כמו 99% מהדברים שמפורסמים בעיתון, זו תהיה החלטה של העורך", מודה ד"ר סבג בן פורת.

מי ששם את הדברים על השולחן הוא דורון כהן, העורך הראשי של "מעריב", שמסרב להציג כללים עקרוניים. "אני כשיטה לא מגבש כללים, כי המגמה שלי היא לאפשר כמה שיותר חופש ביטוי לכולם. זה לא שאין לי גבולות, אבל אני לא קובע אותם קטגורית, לא מציב גבולות מראש, אלא בודק כל עניין וכל מאמר וכל טקסט לגופו. זו סוגיה שאני מטפל בה כל יום והיא לא סוגיה פשוטה".

לא מעט עורכים ומגישים בעבר ובהווה העדיפו שלא להתראיין לכתבה. גם הפניות שלנו למערכות החדשות של ערוצים 11, 12 ו-13 נענו בסירוב. לרר מציג גישה אחרת: "גם כשאני טועה, אני חושב שחשוב שאנשים ידעו מה היו השיקולים שלנו, האם יש דברים שלא לקחנו בחשבון או שדווקא פעלנו בעיניים פקוחות למרות מה שזה יעורר. דווקא לנו כאנשי תקשורת תמיד כדאי וראוי לפעול באופן בו אנחנו דורשים ממושאי הסיקור שלנו - בשקיפות ובגילוי לב, לא להסתיר ולא לפעול במחשכים".