כששקט מאחורי הדלת זה לא אומר שהכול בסדר

"הפוגעת השקטה" - על נזקים הנגרמים כתוצאה משהות ארוכה במרחבי הרשת, עכשיו בקורונה יותר מאי פעם. כיצד השהות הארוכה מול המסכים והעדר המפגש הפיזי משפיעים על מצבם הנפשי של המתבגרים?

החודש הלאומי להגנה על ילדים ברשת כבר כאן, ואנחנו יודעים לסמן את את היתרונות של הרשת לצד החסרונות והמורכבויות שהיא מביאה איתה. הרשת מציעה לנו את הנגישות לידע, יכולת למידה עצמית והרחבת האופקים, אך טומנת בחובה גם סכנות רבות.

על הפגיעות האקטיביות במרחב הוירטואלי אנחנו שומעים בלי סוף. הפגיעות הללו אינן שונות מהעולם החיצוני ומעתיקות עצמן בצורה מקוונת - אלימות מילולית, אלימות מינית, בריונות, ולמעשה כל מה שקורה ברחוב ובמרחבים בהם נמצאים בני הנוער קורה גם ברשת. אם פעם אחרי ויכוח סוער המתבגר היה לוקח תיק, יוצא מהחלון ועוזב את הבית אל עבר הסכנות שהרחוב מזמן כמו ניצול, שוטטות ואלכוהול, היום כל מה שהוא צריך זה לסגור את הדלת מאחוריו, ובכף-ידו הוא נכנס אל תוך עולם מסוכן לא פחות, אם לא יותר.

בפגיעות הללו יש גורם פוגע שעומד מאחורי המקלדת, מה שמקל עלינו את היכולת לסמן לילדים את הסכנות הברורות הקיימות ברשת. אנחנו משתדלים להגן עליהם במסווה של אפליקציות חכמות שמונעת כניסה לאתרים מפוקפקים, לספר להם להיזהר בדיוק כמו ברחוב -"לא לפתוח את הדלת/צ'ט לזרים", ולהתרחק מילדים/מבוגרים פוגעים - ובטוחים שבכך אנחנו שומרים עליהם מהסכנות.

הסכנה השנייה, אותה אנחנו פחות רואים ומכירים היא הרשת הפוגעת השקטה. היא מסוכנת הרבה יותר ומייצרת פגיעה עמוקה וכואבת. בפגיעה הזו אין זהות לפוגע. היא נוצרת מעצם השהות הארוכה במרחבי הרשת, ובמקרה הזה כבר אין לנו ממי להזהיר, אין יותר פוגע וניפגע.

שהות ארוכת-טווח מול מציאות מפולטרת יוצרת לבני הנוער נזקים ארוכי-טווח

בני הנוער מסתגרים עוד ועוד בתוך עצמם, בחדריהם אל מול המסכים, מתחילים להתבודד ללא הודעה ממשרד הבריאות ובלי שנפגשו עם חולה מאומת עם המוטציה החדשה בשם "הרשת - הפוגעת השקטה". למוטציה הזאת כבר אין חיסון.

הבריחה של בני הנוער אל הרשתות החברתיות, תחילה כאמצעי לתקשורת עם בני נוער אחרים ובהמשך כאמצעי התקשרות המרכזי, הפכה להיות למעגל שמזין את עצמו. ככל שהם מבלים יותר זמן ברשת, כישורי התקשורת הפרונטלית, פנים אל פנים, או הביטחון בהם, יורדים. העדר כלים אלו או תחושת חוסר היכולת מעצימים את המוטיבציה להישאר ברשתות החברתיות, שם הכול "נשלט", יותר "מבוקר", יותר סטירילי. תוצאות השהות הארוכה במקום בו "הכול בשליטה" מייצרות בתוכן חוסר יכולת להתמודד עם תסכולים, פגיעה בדימוי העצמי בשל השוואה לתכנים אחרים, מסוננים מפולטרים, וכן נטייה מוגברת לפגיעות ולדיכאון. התוצאה היא הגדלת זמן השהות ברשתות מבלי להבין כי הן מהוות גורם מרכזי ביצירת המצוקה.

כשנערים ונערות לבד, מול מסכים שמראים תמונות מפולטרות ובהן כולם יפים ויפות, והחיים של האחרים מעניינים הרבה יותר משל עצמי, בני הנוער מתחילים לפתח חרדות ועסוקים יתר על המידה בדימוי העצמי ובערך העצמי - מצוקות שהתגובה אליהן היא בריחה למסכים כדרך לריפוי עצמי.

שהות ארוכת-טווח מול מציאות מפולטרת, מעובדת, יוצרת לבני הנוער נזקים ארוכי-טווח ומורכבים - בדידות, דיכאון ופגיעה בדימוי עצמי. בעמותת עלם, אנחנו רואים החמרה בהפרעות אכילה, בפגיעות עצמיות, בחרדות חברתיות ובריאותיות, וכן נשירה מהלימודים, יחד עם עלייה בשימוש בחומרים משני תודעה במטרה למסך את הכאב.

לנו בעולם המבוגרים הרשת משולה לפיקציה, כיוון שאנו יודעים ממקום של בשלות וזמן לווסת את העוצמות שבה היא נתפסת על ידי בני נוער. אך זאת הסכנה הגדולה הטמונה במחשבה זאת. עלינו להבין שהרשת היא ממשית והיא עולמם של בני הנוער ועד שלא נבין זאת לא נוכל להשכיל לתת את המענים הנכונים.

והנזק הוא לא רק מיידי, הוא לטווח הרחוק. השהות הארוכה של מתבגרינו בתוך החדר במסך נותנת לנו "שקט" מזויף. השקט הזה יבוא בקול צעקה גדולה בעתיד כשנגלה שהשעות ברשת הרסו את להם שלב ההתבגרות, המצריך התנהגות מרדנית כדי לפתח זהות בתוך בדיקת גבולת. השקט הזה מעכב צמיחה והתפתחות, ולא לכך פיללנו.

היום שקט צריך להדאיג אותנו יותר מכל

"כשאני מרגישה חרדה ודיכאון, אני נכנסת לרשת, ושם אני מעבירה את הזמן שלי במשך שעות. אף אחד לא מציק לי בבית, נגמרו המלחמות עם ההורים, ויש לי שקט מהם. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, והם מקבלים את השקט שלהם", א.ד, נערה של עלם ממרכז הארץ, מספרת לעובדת סוציאלית של עלם.

אם בעבר השקט מאחורי הדלת היה מעיד שהילד עסוק ורגוע, היום אותו שקט צריך להדאיג אותנו יותר מכל. זה הזמן לפתוח את הדלת בעדינות וברגישות. לא לוותר על הקשר, לא לוותר על הנוער. אל תתנו להם לשקוע לתוך הבדידות. תהיו שם איתם, בקושי. התקופה הזו אכן מתסכלת לכולנו. תהיו אמפתיים כלפי הקושי, תזמינו אותם לצאת מהחדר והמסכים לפעילויות משותפות כמו הליכה, הכנת ארוחת ערב משותפת או כל פעילות אחרת שיכולה ליצור קרבה ושיח. ובעיקר, תתעניינו בשלומם ובעולמם הפנימי. כשתעיזו לשאול - תופתעו עד כמה הם רוצים לדבר.

הכותבת היא עובדת סוציאלית קלינית MSW, מנהלת תחום מרכזי הנוער בעמותת עלם