לבעיית הפשיעה והאלימות בחברה הערבית אין פתרון קסם

החברה הערבית בישראל סובלת בשנים האחרונות מעלייה בשיעורי הפשיעה ועבירות הפלילים. אירועי הירי ומקרי הרצח הן התופעות הנפוצות ביותר.

לא מפתיע. 230 אנשים נרצחו בחברה הערבית מאז ינואר 2019. 230 אנשים, מתוכם 91 בשנת 2019 ו-113 בשנת 2020. מתחילת השנה הנוכחית נוספו 16 קורבנות למניין. כמעט 10 מקרי רצח בחודש. מתוך מקרים אלה רק 63 מקרים פוענחו עד כה, המהווים פחות מ30%. רוב הקורבנות הם צעירים שאיבדו את חייהם בגלל מאבקים של כנופיות פשע, סחר בנשק ובסמים.

השיעור הנמוך של המקרים המפוענחים מתוך מקרים אלה אינו הנתון המדאיג ביותר, הרי אי אפשר לגשר על עשרות שנים של הזנחה והתעלמות השלטונות מהידרדרות במצבה של החברה הערבית בתוך שנה או שתיים, ולא באמצעות הקמתן של תחנות משטרה, ואפילו לא באמצעות גיוס צעירים מוסלמים, בדואים או דרוזים לשירות המשטרה.

עובדות אלה מחזקות את סימני השאלה המופנים רבות לגורמי החוק במדינה, מכוחות המשטרה בשטח עד מערכת המשפט, בנוגע לתפקידם במניעת התפשטות הפשיעה ועצירת העלייה במקרי האלימות בחברה הערבית. תוסיפו לכך ביטול תקציבים שהיו מיועדים לטיפול בתופעת האלימות והגברת האכיפה בחברה הערבית, כמו ההחלטה של השר גלעד ארדן לבטל ב2019 תקציבים בכמעט 440 מיליון שקל - ועדיין אי אפשר לתאר את הכישלון המערכתי בטיפול בבעיה זו. מספיק להזכיר כמה אירועים מהחודשים האחרונים:

הצעירים אחמד חיג'אזי ורמדאן ח'לף נורו שניהם על ידי שוטרים, מה שמוסיף סימני שאלה נוספים בנוגע לתפקוד כוחות המשטרה בכל הנוגע לאכיפת החוק ביישובים הערבים. שני מקרים אלה הציתו גל הפגנות ביישובים ערבים רבים, משני היישובים של המנוחים, בסמת טבעון וטמרה, עד נצרת, אום אלפחם, טורעאן ועוד.

דוגמה נוספת לבעייתיות בטיפול של מערכת המשפט בתיקי האלימות בחברה הערבית, אפשר למצוא באופן הטיפול ברוצח מהכפר עראבה, שלאחר שחרורו ממעצר, הפר את תנאי ההרחקה, רדף אחר ופאא עבאהרה, אשתו לשעבר ודקר אותה למוות לאור יום באמצע הרחוב.

העובדה שהמערכות שאמורות להגן על התושבים במדינה כשלו למלא את תפקידם, צריכה להמשיך להעסיק את מקבלי ההחלטות ואת נציגי הציבור הערבי. נציגי הציבור צריכים לפעול להעלאת סוגיית מקרי האלימות והפשיעה בחברה הערבית על שולחנות הדיונים, ומקבלי ההחלטות נדרשים לקדם תוכניות שישימו קץ להדרדרות אכיפת החוק ביישובים הערבים.

כמעט 6 מקרי רצח לכל 100 אלף אנשים בשנה בחברה הערבית

אך עובדות ונתונים אלו אינם הנתונים המדאיגים היחידים. נתון נוסף שצריך להדאיג את החברה הערבית, מקבלי ההחלטות ואת נציגי הציבור הוא היחס בין מספר הנרצחים לכל 100 אלף אנשים בחברה הערבית: כמעט 6 (!) מקרי רצח לכל 100 אלף אנשים בשנה - גבוה מהיחס המקביל בסודן וזמביה, וקרוב ליחס במדינות כמו בוליביה ואקאודור- מדינות השרויות במאבקי קרטלי הסמים וסחר בנשק, ורמת המחיה בהן נמוכה בעשרות מונים מהרמה בישראל.

רק כדי להכניס נתונים לפרופורציה: בישראל, היחס הכללי של מספר הנרצחים לכל 100 אלף איש הוא 1.3 בשנה בלבד (לפי נתוני משרד האומות המאוחדות לסמים ופשיעה). תכפילו ב-4 ועדיין לא תגיעו ליחס הקיים בחברה הערבית בישראל - שמהווה רק 20% מתושבי המדינה.

אם לא די בכך, נוסיף שהנרצחים הערבים במדינה מהווים יותר מ-60% מכלל הנרצחים הפליליים במדינה בשנים האחרונות. 20% מהאוכלוסייה סופגת כמעט שני שליש ממקרי הרצח. אפילו בסדרות הפשע ההוליוודיות הכי מפורסמות יתקשו להוציא לפועל תסריט כזה.

אך מקרי הרצח שמתרחשים אינם ריק בחלל, והם לא מקרים מבודדים ואינם מתרחשים בסביבה נפרדת, אלא מקרים שמתרחשים ליד הבתים של התושבים הערבים, בשכונות השקטות ביותר ואפילו בצמוד לחצרות בתי הספר ומוסדות החינוך. מקרי האלימות, לרבות הירי, התקיפות, ההצתות הם כלי נקמה או הפחדה שמשתמשים בהם פושעים ואנשי העולם התחתון בחברה הערבית, כאשר המניעים לכך הם רבים, וקשה למנות את כולם - אבל אלה הם הגורמים שיש להתחקות אחריהן במטרה לגלות מה הסיבות לעלייה במקרי הרצח ובשיעורי הפשיעה.

שיעורי האבטלה הגבוהים, תת התעסוקה, החינוך הלא מטופח והקצאת תקציבים לא שוויונית, גורמים למצב סוציו-אקונומי ירוד בקרב תושבים רבים מהאוכלוסייה הערבית. המשבר התעסוקתי בתקופת הקורונה, יציאת עשרות אלפים למעגל האבטלה ואובדן של מקור ההכנסה של עצמאים, רק יעצימו את הפער הסוציו-אקונומי, מה שעלול להוביל למעגלי דמים ועלייה דרסטית בשיעורי הפשיעה והאלימות ביישובים הערבים, ואפילו להתרחב ליישובים נוספים.

על מנת לנסות לעצור את כדור השלג המאיים על הביטחון האישי והחברתי של בני ובנות החברה הערבית - או לפחות מה שנשאר ממנו - אין מספיק לבקש ממערכות המדינה לטפל בנושא ולדרוש תוכניות פעולה או תקציבים נוספים. על מנת להוביל לשינוי בכיוון שיעורים אלה של פשיעה ואלימות יש קודם כל להגדיר את המצב כמשבר שמשפיע על כל החברה הערבית בישראל, ולאחר מכן לפעול להקמת דאשבורד חברתי לניטור המצב ולהגדרת האינדיקטורים שיש להשפיע עליהם, כגון: מקרי הירי, מקרי הרצח הלא מפוענחים, אירועי סחיטה ואיומים ועוד.

בנוסף, יש לדאוג לאיגום המשאבים של כל ארגוני החברה האזרחית והעמותות שעוסקות במניעת מקרי האלימות, וליצור מרחב שיתוף ידע, מיצוי משאבים, וניהול פרויקטים ארציים ואזוריים יחד. דבר נוסף, ואולי זה הדבר הראשון שצריך להתחיל איתו- יש ללמוד ממה עושים במקומות אחרים בעולם על מנת לטפל במקרי הרצח והפשיעה, ולנסות למצוא כלים יישומיים עם עדויות לאסטרטגיות שהצליחו בהפחתת שיעורים אלה או בעצירתם בכלל.

נכון שפעולות שננקטו במקומות ואחרים בעולם אולי יהיה קשה ליישם אצלנו, אבל דבר שכן אפשר ללמוד מדוגמות רבות הוא שאין פתרון קסם. בשנת 2018, במהלך כנס של שירותי הרווחה במילווקי, וסיקונסין ועסק בדרכי פעולה אפשריות לטיפול במקרי האלימות והפשיעה בקרב האוכלוסיות העניות של העיר משפט אחד ליווה את הכנס: ״אם רוצים להשפיע על חיי ילד, יש להתחיל לפעול 20 שנה לפני שהוא נולד״

אולי זה ייתן לנו, לחברה הערבית ולמדינה, המחשה כמה עבודה נדרשת. על מנת להפחית את מקרי האלימות, צריך משאבים וזמן- הרבה זמן. כי על מנת להשפיע על תופעה שקיימת כבר מספר שנים, ידרשו שנים רבות קדימה על מנת להאט את כיוון תנועת המחוג, לגרום לעצירתו, ולשנות את כיוונו.

הכותב הוא פעיל חברתי ומנהל פרויקטים לקידום תעסוקה, חינוך והשכלה גבוהה בחברה הערבית. חבר ועד מנהל של עמותת "אד'אר"- הפורום המקצועי למאבק בפשעי רצח נשים ויו"ר עמותת "אבירוס" לפיתוח חברתי בגליל