ציון לחברות ישראליות באחריות תאגידית: מספיק בקושי

הישראלים הם עם מתנדב - אנחנו מכירים זאת כבר שנים רבות, בעיקר בעיתות משבר אבל לא רק. תרבות ההתנדבות הישראלית מקבלת ביטוי נרחב בשירות המילואים, אבל גם חברות עסקיות רבות מקדישות זמן אחת לתקופה לקיים פעילות התנדבותית כזו או אחרת עם מרבית כוח העבודה של הארגון, סביב מטרה חברתית ראויה.

לרוב, נשמע על מבצעי צביעת בתים, עבודות לניקוי גינות, וכו'. בימי הקורונה ראינו ואנו עדיין עדים ליוזמות מרגשות שכאלו - התגייסות עבור האחיות והצוותים הרפואיים, סיוע במצרכי מזון למבודדים, ביקור במחלקות הקורונה, וכו'.

מדובר בפעילות מבורכת - אין ספק, אך החברות הגדולות בעולם כבר נמצאות במקום אחר. הסיוע הנקודתי והחשוב הניתן באותן פעילויות ראוי לכל מחמאה, אך במציאות העסקית של העשור האחרון חברות גדולות נמדדות על שורת רווח נוספת, זו החברתית.

בעלי העניין בחברה מבקשים לראות את תרומתה היחסית, תפקידה בזירה והיכולת שלה להשפיע על היבטים שאינם בהכרח עסקי. על רגל אחת, זוהי למעשה האחריות התאגידית. עם כל הכבוד לצביעת אותו הבית, האחריות התאגידית בוחנת לעומק את פעילות החברה לא ביוזמות נקודתיות אלא אפילו את השלכות פעילותה העסקית על הציבור.

וכאן, צר לי לומר, הסטארט-אפ ניישן קצת פחות מצטיינת. החברות הישראליות מעודדות תרומה נקודתית או התנדבות, מעדיפות טווח קצר על מחויבות ארוכת טווח. מלבד כמה חברות בודדות המקיימות קשרים רציפים גם לאורך השנה, מרבית המיזמים הם נקודתיים בלבד.

בעוד בחו"ל חברות לוקחות "בעלות" על שיפוץ כבישים ודרכי גישה חשובות, לוקחות אחריות ארוכת טווח על אתרי טבע בשטחים הסמוכים לפעילות החברה, מקימות קרנות לניהול התרומות וכספי הסיוע, אנחנו בישראל עדיין בסולידריות של המילואים. מחליפים את מי שצריך בשמירה, בכיף. להתחייב מעכשיו על עוד עשור? גדול עלינו.

גם בהיבטי התרומות, אנחנו לא מצטיינים. ממוצע התרומות בקרב חברות בעולם עומד על כאחוז אחד מהרווחים. בישראל המתקדמת, זו שקמה על ערכי הערבות ההדדית, הסיוע ומדיניות הרווחה, אנחנו עומדים על פחות מ 0.7%.

בשלה העת לעבור לשלב הבא. להתבונן בערכי היסוד של החברה או המותג ולאתר שחקנים דומים איתם ניתן לשתף פעולה או להם ניתן לסייע, להתעמק ב-די.אן.איי של הארגון ולבחון באילו נקודות עלינו לקחת אחריות חברתית כלפי בעלי העניין שלנו, גם במובנם הרחב יותר. וכן - להבין שעשייה חברתית ותרומה לחברה הישראלית הן לא רק בהיבטי רווחה אלא גם ביצירת תשתיות, הנחת היסודות וטיפול היום במה שעלול לקרוס בעוד עשור.

הקרן לשמירת הטבע והמורשת עוסקת בדיוק בכך - בפיתוח המשאבים הנדרשים לרשות הטבע והגנים לשמירה על הטבע, הנוף והמורשת בישראל. במסגרת עבודתנו אנחנו נחשפים לנעשה על ידי מקבילנו מעבר לים ומנסים ליישם כאן בישראל שיטות דומות.

למשל, גיוס חברות מתחום התקשורת והטלקומניקציה לפרויקטים בתחום המעקב אחר תנועת בעלי החיים, רתימת חברות רכב להגדלת צי רכבי החירום לשינוע בעלי חיים בסכנת חיים, יצירת חיבורים בין ארגונים עסקיים גדולים לבין כיתות ובתי ספר, המאפשרים חשיפה של בני נוער לשמורות הטבע וחינוך לערכי קיימות ומורשת. אלו רק דוגמאות לצורת החשיבה המתבקשת - בודדות הסוגיות שלא ניתנות לפתרון באמצעות שיתופי פעולה חשובים שכאלו.

כעת נשאלת השאלה - האם המשק הישראלי בשל לכך? האם גם בעולמות האחריות התאגידית נדע להפגין יוזמה ולא תגובה, להתקדם לחיבורים לטווח ארוך ולא טווח קצר? מרחבים פתוחים שעברו שריפות חוזרות ונשנות, אתרים עתיקים שזקוקים לשימור, סיוע רפואי לבעלי חיים, אלו רק דוגמאות בודדות. המגזר העסקי יכול לסייע, להביא מתובנותיו לפתרון סוגיות ולהביא לשולחן מחויבות ארוכת טווח. הטבע הישראלי ב-2021 זקוק לכך.

הכותב הוא נשיא הקרן לשמירת הטבע והמורשת