מגפת האלימות המשטרתית מתפשטת בימי הקורונה

ב-26.1 נלקח מ' צעיר חרדי לתחנת המשטרה בעקבות אכיפת הגבלות הקורונה. "למרות שהתנגדתי, השוטר לקח אותי לחדר לחיפוש והורה לי להתפשט. כשהתחלתי להתפשט, הוא הכה אותי בפרצוף ובעט בי בין הרגליים במכוון. לאחר ששאלתי אותו: 'למה אתה מכה אותי?', הוא ענה לי: 'אני מכה אותך כי אתה מגעיל אותי'".

מקרה זה הוא רק אחד מבין עשרות הדיווחים שהגיעו אלינו, בוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, בשבועות האחרונים. נראה שהאלימות המשטרתית גואה ולא פוסחת על אף אחד, מבני ברק עד נצרת, מאום אל-פחם ועד "בלפור". העלייה החדה באלימות המשטרתית מתרחשת על רקע תקנות הקורונה ובשל אירועי השעה, אולם אלה רק מפיצים מחלה ארוכת שנים בישראל - האלימות המשטרתית.

אלימות מצד שוטרים מתרחשת במעצרים ובחקירות, בהפגנות, במפגשים עם שוטרים במרחב הציבורי, ולאחרונה גם בהקשר תקנות הקורונה. יחד עם זאת, ה"מחלה" לא פוגעת באזרחים באופן שווה: ישנן "קבוצות סיכון" שבאופן מסורתי נפגעות במיוחד.

ליוצאי אתיופיה, פלסטינים תושבי ישראל, ולאנשים עם מוגבלויות - אלימות משטרתית היא לא מושג זר, והיא כבר גבתה קורבנות רבים. בשנים האחרונות גם קהלים חדשים נפגעים: לא רק קבוצות שוליים חרדיות אלא המגזר החרדי כולו, ומפגיני "בלפור" פוגשים את המכת"זית מקרוב.

אנחנו, בוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, נאבקים באלימות משטרתית מזה שנים. הגשנו 187 תלונות למח"ש בשמם של נפגעי אלימות שוטרים, הענקנו ייעוץ משפטי למאות רבות, ובשנה האחרונה הקמנו את פרויקט "קדמ"ה - קהילה דורשת משטרה הוגנת".

במסגרת הפרויקט פעלנו עם פעילות, פעילים, מנהיגות ומנהיגים מארבע קהילות שונות: יוצאי אתיופיה, בדואים, חרדים ואנשים עם מוגבלויות, על-מנת לאתר את הבעיות הייחודיות לכל קהילה, ולגבש דרישות לשינוי מדיניות מהמשטרה וממח"ש.

ביקורת אחת שעלתה מצד כל הקהילות נוגעת לאפקטיביות של מח"ש - הגוף האמון על חקירת חשדות לעבירות שוטרים. רק ב-20% מהתלונות שהוגשו למח"ש נפתחה חקירה פלילית (!), ובפחות מ-3% מהתלונות מוגשים כתבי אישום כנגד השוטרים.

בשנים האחרונות אף חלה ירידה עקבית בהגשת כתבי אישום נגד שוטרים, וכן ירידה במספר המקרים בהם מורה מח"ש להעמיד שוטרים לדין משמעתי. לא מדובר רק באזלת יד, זוהי כמעט מדיניות. לא זו בלבד שמח"ש כושלת בתפקידה בחקירת תלונות, אלא שתופעות רחבות ומערכתיות של אלימות משטרתית אינן מזוהות ומטופלות על-ידה.

צרה נוספת שעלתה בכל הקהילות נוגעת לתרבות הארגונית של המשטרה. פרופיילינג (אפיון מפלה) על בסיס חזות הם עדיין מנת חלקם של רבים. המשטרה אינה מבינה את המורכבויות והצרכים של קבוצות שונות, וכמעט שאינה מקיימת הדברות מעמיקה עמן.

יוצאי אתיופיה עדיין מסומנים כחשודים מיידיים במרחב הציבורי, בדואים אינם נבחנים כאינדיבידואלים אלא תמיד כחלק מחמולה, ולשוטרים בשטח אין כלים לשרת מתמודדי נפש כראוי.

ניתן לראות בבירור שככל שקהילה נמצאת פחות במוקדי כוח ובשולי החברה בישראל, משטרת ישראל מרשה לעצמה להשתמש בכוח רב ואלים יותר.

למגפת האלימות המשטרתית אין חיסון פלא. כדי לצמצמה נדרש תיקון שורשי במח"ש שיבטיח שתלונות נגד שוטרים יחקרו באופן יסודי, כך שמח"ש תהווה גורם הרתעה אמיתי מפני שוטרים אלימים.

המשטרה מצידה מגלה פתיחות בשנה האחרונה לקידום הדברות עם אוכלוסיות שונות, אך יש להבטיח שתתקיים הדברות משמעותית, עם כלל הקהילות. האוכלוסיות הנפגעות אמנם שונות זו מזו בהיבטים רבים, אך ביחס למשטרה קיימת הסכמה רחבה: על המשטרה בראש ובראשונה להכיר בלקויים שלה, ועליה להכשיר שוטרים כיצד להתייחס אלינו האזרחים - כך שהמפגש עם המשטרה לא יתדרדר לאלימות והשפלה.

עו"ד אפרת ברגמן-ספיר היא מנהלת המחלקה המשפטית בוועד הציבורי נגד עינויים בישראל; ירון ג'קסון הוא רכז פרויקט קדמ"ה בוועד