המדיניות של היועמ"ש מכניסה מקל בהסדרי פשרה בתביעות ייצוגיות

תחום התביעות הייצוגיות תופס תאוצה רבה מזה תקופה ארוכה. כמעט שלא נותר תחום או היבט בחיי היום-יום שלא הוגשה בו תביעה ייצוגית שעוסקת בתיקון מחדלים כלפי קבוצת אנשים. מרבית התביעות הייצוגיות נדחות, אבל במקרים לא מעטים הצדדים מגיעים להסכם פשרה.

הסכם הפשרה מובא בפני בית המשפט לאחר שכל צד שקל היטב את הסיכונים והסיכויים, ואת היתרונות והחסרונות שבהמשך ניהול המשפט. הסדר הפשרה מוגש לבית המשפט על-מנת לקבל פסק דין ובכך גם ימנע מחברי הקבוצה להגיש תביעות נוספות בעניין.

בשלב זה של ההליך, החוק מאפשר גם ליועץ המשפטי לממשלה להגיש את עמדתו. התערבותו של היועץ המשפטי לממשלה חיונית בתביעה ייצוגית, בהיותו 'שומר הסף", ששומר על איזון ראוי, ומוודא כי ההסדר מטיב עם כל חברי הקבוצה. השיקולים של היועמ"ש הם רבים. בין השאר, למנוע הפקת רווחים אישיים; למנוע הגשת תביעות סרק ועוד שיקולים שבראשם האינטרס הציבורי וטובת הקבוצה.

ואולם, בשנים האחרונות מסתמנת מגמה מדאיגה, כאשר מצטברים יותר ויותר מקרים בהם היועמ"ש מתנגד להסדרי פשרה, תוך התעלמות ממכלול השיקולים שהביאו את הצדדים לסגור הסכם. אומנם הבעת עמדה מצד היועמ"ש עשויה בהחלט לתרום לבירור יעיל ונכון של ההליך המשפטי ולעתים ההתנגדות להסדר הפשרה גורמת לשיפורו, אבל התנגדות גורפת כמדיניות מצדו טומנת בחובה לא מעט חסרונות.

צריך לזכור, שמרבית ההתנגדויות של היועמ"ש הם בטענה שההסכם שהתגבש אינו מספיק מטיב עם חברי הקבוצה, אולם מצד שני צריך גם לזכור שאלמלא הסדר פשרה, במקרים רבים התביעה עלולה להידחות וחברי הקבוצה יעמדו בפני שוקת שבורה ויוותרו ללא כל פיצוי. לכן, התערבותו של היועמ"ש היא חשובה וחיונית, אבל ראוי שתיעשה במשורה ותישמר לאותם מקרים שבהם נפגע באורח משמעותי האינטרס הציבורי.

בשני מקרים בולטים שהיו לאחרונה, בתי המשפט אישרו את הסדרי הפשרה חרף התנגדותו של היועמ"ש. באותם מקרים, נמתחה ביקורת ונקבע כי היועמ"ש התעלם בעמדתו מעקרונות חשובים בהסדר הפשרה שיש בהם כדי להשיג מטרות אחרות של החוק, כגון: ניהול יעיל, הוגן וממצה של התביעה הייצוגית.

המשמעות היא, שאין לקבל את עמדתו של היועמ"ש, אם לא ניתנה על סמך בקיאות והעמקה בנתונים שהובילו להסדר. לכן, טוב יעשה היועמ"ש אם בטרם יגבש את עמדתו ישוחח עם המגשר שסייע לצדדים להגיע להסכם, או עם עורכי הדין המייצגים, על-מנת להבין את התמונה הכוללת.

אומנם המחוקק קבע, כי ליועמ"ש יש את הזכות לחוות דעתו על ההסדר שהוגש, אולם לא נתן בידיו את הכלים המתאימים. גיבוש חוות-דעת רק על סמך כתבי הטענות, מביא לעתים לחוות-דעת שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות ואינה מסייעת לעשיית צדק.

לסיום נזכיר שהסדר פשרה בתביעה ייצוגית, ככל הסדר, אינו מגלם את התוצאה המקסימלית עבור הצדדים, אלא את התוצאה האופטימלית.

הכותב הוא יו"ר ועדת תובענות ייצוגיות של לשכת עורכי הדין בישראל