הפתרון לבעיות החברתיות של מדינת ישראל יבוא מהקהילה ומהמשפחה

חדשות היום נפתחות תדיר עם קורבנות שסבלו מ"מחלות רקע". וממש כמו החולה הפרטני, נראה שמגפת הקורונה חשפה מחלה עמוקה בהרבה במערכות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות שלנו. המדינה זנחה לאורך השנים את הטיפול המונע, ואם לא נתאפס במהירות - העתיד של כולנו לוט בערפל.

בנאום המופת של הנשיא ריבלין משנת 2015 הוא היטיב לתאר את השינויים בחברה הישראלית כמחולקת לארבעה שבטים. במציאות, אנחנו מתחלקים לפחות ל-12, או כנראה, לאור אירועי השנה האחרונה והשיח הציבורי, להרבה יותר מכך. ייתכן שזו גם הסיבה לכך שחלקים מסוימים בציבור מרגישים שהם יכולים לפתוח מוסדות לימוד, לקיים אירועים חברתיים המוניים ובאופן כללי לצפצף על ההנחיות - כי אנחנו לא מקשה אחת. בהעדר מקשה אחת, קשה מאוד לייצר סולידריות וחוסן חברתי משותף.

נוסף לכך , אנחנו עדיין סובלים מכלכלה דואלית - 8.5% מהמשק עובד בהייטק, ענף שהמשיך להראות צמיחה כלכלית כיאה לקטר הרכבת של אומת הסטארט-אפ. אממה, כל מי שלא זכה למשרה נחשקת בהייטק הישראלי נאלץ לספוג מכה חזקה בהרבה מ"סתם" לעבור לעבוד מהבית. ענפי המזון, השירותים, ענפי הטיפוח וכו' שנפגעו בצורה אנושה. ואם את אישה, ללא השכלה אקדמית, שגרה בפריפריה ונשארה בבית עם הילדים - ייקח לך כנראה עשורים לשקם את הנזקים.

המחלה השלישית נוגעת למערכות לא מתפקדות, בראשן כמובן מערכת הבריאות שעוד הרבה לפני שצוותי הרפואה נאלצו להתחפש לאסטרונאוטים במחלקות הקורונה הסגורות, היה ברור שאנחנו דוהרים לתהום. המחלקות הפנימיות בבתי החולים סובלות מהזנחה של עשורים שבהם לא הושקעו המשאבים של תקנים, תקציבים לציוד, שיפור בריאות הנפש וגם לא ברפואה מתקדמת בקהילה. גם מערכת החינוך לא מביאה בשורות משמחות.

המשבר הנוכחי הביא עמו הזדמנות פז, שנקרית פעם בדור (וגם זה לא תמיד) של לאתגר מחדש את הפרדיגמות ולייצר פה מערך שונה, מגוון, מושתת כישורים ופיתוח יכולות מותאמות למאה ה-21. במקום זאת, מצאנו את עצמנו באינספור קישורי זום ומורה שמתעקשת להקריא שמות לבדיקת נוכחות במשך 15 דקות, כאשר אפשר לקבל את זה כפלט פשוט מתוך הזום. המערכת נכנסה להקפאה ומלחמת כוחות עם ההסתדרות, ולא היתה ערוכה מספיק לשינוי הנדרש לעולם החדש.

המחלה הרביעית זוכה למדד משל עצמה - מדד ג'יני - שחושף בפנינו את מחלת הרקע אי-שוויון. רמת האי-שוויון בישראל מרקיעה שחקים והיא נמצאת במקום השני המפוקפק בקרב מדינות ה-OECD. הקורונה בלמה את המגמה המבורכת של צמצום הפערים בשכר, ורק הדגישה את הפערים העצומים בהון. וכך, כמו תמיד, נאלצו החלשים יותר לשלם את המחיר של יציאה כפויה לחל"ת, פינוי הדירות השכורות שלהם ונגיסה משמעותית בחסכונות פניסיוניים.

המחלה החמישית והאחרונה נוגעת לשיח הציבורי ופגיעה באמון. השיח שלנו הפך לרדוד ומלא ססמאות. עושה רושם שכל העולם ואשתו מחליטים לייסד מפלגה בימינו אנו. ימין, שמאל מה זה משנה? העיקר שנגייס כמה כוכבים, נבחר סטיקר משכנע ואפשר לצאת לדרך במחנה "רק זה/ או רק לא זה". דעות? תפיסות? ערכי ליבה? הצחקתם אותם.
היבטוי הכי חמור של מחלת הרקע זה חוסר אמון. האמנה החברתית שלנו בסכנה, וגם אם נצליח להנשים אותה במהלך ימי קורונה אי אפשר לברוח מהעובדה שחוסר האמון גובר בכל הכיוונים, בכל הגזרות ולכל הרוחב - במוסדות המדינה, במשטרה, בממשלה, בפוליטיקאים ובמוסכמות הכלליות שמאפשרות לנו לחיות כאן יחד.

אז הבחירות בפתח ו... וזהו, לא נראה שמשם תבוא הישועה.

יוזמות חברתיות-קהילתיות נתנו קונטרה רצינית מאוד למגפת הקורונה, ונראה שהפתרון להחלמה ממחלות הרקע הקשות שלנו גם הוא טמון בשיח בלתי אמצעי ובהתארגנות קהילתית מקומית. האחריות לשינוי היא על כל אחד וכולנו יחד, קודם כל במשפחה, בשכונה, בקהילה, ומשם נמנף לחוסן החברתי של כולנו.

הכותבת היא מרצה, מנטורית ויועצת לאסטרטגיית שינוי, אימפקט וחדשנות ציבורית וחברה בקהילת סופרסונס