התנהלות מח"ש בתיקי אלימות משטרתית אינה ראויה

על-פי נתונים רשמיים שפרסם משרד המשפטים בעקבות בקשות לפי חוק חופש המידע, חלה בשנים האחרונות ירידה משמעותית בהעמדה לדין של שוטרים על-ידי מח"ש בגין עבירות אלימות. לפי הנתונים, מח"ש מגישה עשרות בודדות של כתבי אישום בשנה בגין עבירות אלימות, כאשר מספר נמוך זה מתייחס גם לאלימות משטרתית במסגרת התפקיד וגם לעבירות אלימות שביצעו שוטרים מחוץ לתפקידם.

זהו נתון לא הגיוני. אנחנו נחשפים לאלימות משטרתית חמורה באופן קבוע, בין היתר דרך הרשתות החברתיות. היינו מצפים לראות הרבה יותר כתבי אישום, אבל במח"ש בוחרים באופן שיטתי לסגור תיקים בגין אלימות משטרתית. קיימת בעיה ראייתית מובנת בתיקים מסוג זה, המתאפיינים בגרסאות של מילה כנגד מילה. גם כאשר קיים תיעוד וידאו חלקי של האירוע בעזרת צילום מסמארטפונים, הוא לא מספיק כיוון שהצילום מתחיל באמצע האירוע, וחלק משמעותי מההתנגשות בין הגרסאות עוסק בתחילתו של האירוע והחלטת השוטרים להפעיל כוח.

גם אם נניח את הספקולציות שמזכירות תוכניות טלוויזיה בצד, ברור שקיימת בעיה שורשית יותר. חוקרי מח"ש, כמי שאמונים על אכיפת החוק, מקבלים באופן מובנה, יש שיגידו אף באופן לא מודע, את גרסאותיהם של חבריהם לרשויות אכיפת החוק - השוטרים. במקרים בהם יש מספר גרסאות לאירוע, חוקרי מח"ש מעניקים את מלוא האמינות לגרסת השוטרים, בהשוואה למתלוננים.

לפני כשנה וחצי התקבלה בבג"ץ החלטה תקדימית בכל הנוגע לאלימות משטרתית, בעניינו של ראפת חמדאן. במהלך מעצר שיגרתי התפתחה סיטואציה מורכבת של שני שוטרים עם חמדאן, שלא היה העצור בסיטואציה, בסופה השוטרים ירו בחמדאן וגרמו למותו. האירוע צולם במצלמות אבטחה שהראו כיצד השוטרים ירו בחמדאן כאשר הוא מתרחק מהם. מח"ש חקרה את האירוע, והחליטה לסגור את התיק. משפחתו של חמדאן הגישה ערר ליועמ"ש על ההחלטה, אולם היועמ"ש דחה את הערר. בית המשפט העליון ברוב דעות החליט כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה, לאור ראיות אובייקטיביות וסתירות בינן לבין גרסת השוטרים וחייב את היועמ"ש להעמיד לדין את השוטרים היורים.

השופט גרוסקופף הביע את דעתו בפסק הדין כי כאשר קיימות בחקירה שאלות משמעותיות של מהימנות השוטרים, מוטב שההכרעה במהימנותם תינתן על-ידי בית המשפט, ולא על-ידי רשויות האכיפה. זאת, לאור החשש למראית עין שנוצר בדבר ניגוד עניינים בכל הנוגע להעמדה לדין של עמיתים למערכת אכיפת החוק.

השופט גרוסקופף חידד שאף גורם ברשויות האכיפה לא חף מהטיות אישיות בהחלטותיו, גם לא היועמ"ש. ספציפית בעניינו של חמדאן בית המשפט העליון התערב ואיזן הטיה זו בהחלטתו, אולם מדובר בהתערבות לא שגרתית, שאף אין לגביה תמימות דעים בקרב שופטי בג"ץ (השופט סולברג התנגד בדעת מיעוט). ודאי שעתירות מסוג זה על החלטות היועמ"ש אינן דרך המלך לפתרון הבעיה. את ההטיה המובנית של מח"ש צריך לאזן באופן מערכתי, ולמנוע סגירה סיטונית של חקירות אלימות משטרתית.

לצורך פתרון הבעיה, יש לאזן את הטייתם של גורמי האכיפה כבר בשלב ניהול החקירה וההחלטה האם להעמיד לדין שוטרים החשודים באלימות. פתרון אפשרי אחד יהיה שילובו של גורם חיצוני בעל רקע שיפוטי למסגרת קבלת ההחלטות בנוגע לחקירת מקרים של אלימות משטרתית קשה. גורם חיצוני זה ישמש כעין חיצונית ואובייקטיבית שתבחן את התיק כבר בשלב החקירה, תצמצם את ההטיה המובנת לקבלת גרסאותיהם של שוטרים אלימים, ותשים דגש על סתירות מהותיות ומרכזיות בגרסאות השוטרים. אין מדובר בפתרון מלא, וקיים חשש מובנה שאף אותו גורם חיצוני יראה עצמו כחלק מרשויות האכיפה ויקנה לעצמו באופן לא מודע את אותה הטיה לטובת עמיתיו לאכיפת החוק. אולם, ניתן לקוות כי התערבות חיצונית שכזו תאזן במידת מה את החלטות מח"ש ותמנע מצבים אבסורדיים בהם שוטרים שתועדו פועלים בצורה אלימה ומסוכנת, אינם נותנים על כך את הדין וממשיכים לשרת במשטרה ולסכן את הציבור.

אלימות משטרתית איננה גזירת גורל, ואסור להשלים עם ההטיה המובנית של מח"ש. תפקידה של המשטרה לסייע באכיפת הצדק, ולא לקחת חלק בחוסר הצדק. ולכן, שינוי מערכתי הוא עניין מתבקש, ויפה שעה אחת קודם.

הכותב הוא עורך דין במחלקת ליטיגציה וצווארון לבן משרד חדד רוט שנהר ושות' ומייצג נפגעים בתיקי אלימות משטרתית