צרכים מיוחדים - יחסים מיוחדים

שנת 2020 הפכה לשנה שבה לא רק מגפת הקורונה התפרצה, אלא לצידה מתגברת מגפה נוספת - פגיעה במיעוטים ובמוחלשים שבחברה הישראלית. רצח נשים, אלימות כלפי יוצאי אתיופיה, אי-סובלנות כלפי מפגינים וגם פגיעה באנשים עם מוגבלות. בציון יום השנה הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ראוי שהזרקור יופנה ליחס של כולנו במפגשים עם אוכלוסייה זו, אך במיוחד למגע שלהם עם רשויות החוק.

אני נמנית עם אלה שלא אוהבים לדבר על קבלת האחר וקבלת השונה, כי מבחינתי כולם שווים. כולם בני אדם, ולכן אין זה נכון להשתמש בכלל במונחים כמו "שונה", "אחר", "מיוחד", כי כל עוד נמשיך לכנותם כך, "האחר" יישאר תמיד אחר, שונה ומבודל. מבחינתי אדם הוא אדם, וההבדל בין האנשים הוא בצרכים של כל אחד, בהעדפותיהם וברצונותיהם.

וכאן בדיוק נופלות הרשויות. בעמותה שלנו, אקים חיפה, ישנם כמה מאות מוטבים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית (פיגור שכלי, לשעבר), ואסכים כי לא תמיד ניתן לזהות בשבריר שנייה כי מדובר באנשים עם מוגבלות כלשהי. לעתים הם "נחשפים" רק כאשר הם אומרים דבר מה.

אנחנו מכירים שני מצבים: העדפה מתקנת של קבוצה מסוימת באוכלוסייה, הנחשבת לחלשה יותר, על פני קבוצה אחרת, אשר נחשבת לחזקה יותר; או מצב בו לא עושים כלל אבחנה בין אדם לרעהו ובעיקר בין צרכיהם השונים.

בתפקודם היומיומי של השוטרים, למשל, אנחנו נחשפים יותר לחוסר הקשב וההבחנה בצרכיו או יכולותיו של החשוד, כדוגמת מותו של איאד אל חלאק. השוטרים לא לבד: ישנם אינספור מקרים על אנשים עם מוגבלות שביקשו לקבל שירות ונותרו ריקם, כיוון שלא ניתן להן הטיפול המתאים והנכון להם. ייתכן כי הם לא זוהו כראוי, וייתכן כי לא היו בידי נותני השירות המידע והכלים הנכונים.

עבור אנשים עם מוגבלות, תחושת חוסר הישע גדולה פי כמה, ואין ביכולתם לסנגר או לעזור לעצמם. הם חסרי ישע ולכן זקוקים ליחס מועדף.

משיחות שערכתי עם שוטרים בשנים האחרונות, כולם הסכימו כי אם היו מזהים שמדובר באישה או איש עם מוגבלות, הם היו יכולים לעשות את ההתאמות ביחס כלפיו. מחקר שנעשה בארה"ב מראה כי לפחות 50% מההיתקלויות של המשטרה הם עם אנשים עם מוגבלות. מחקר אחר, של הקרן על הפעלת כוח משטרתי בארצות-הברית, מצא כי 30%-50% מההרוגים שסוקרו בכלי התקשורת האמריקאים בשנים 2013-2015, היו אנשים עם מוגבלות.

לעתים אירועים "פשוטים" עלולים להקצין בשל אי-הבנה הדדית, ואם לדבר מניסיון, אז המוטבים שלנו דיווחו לא פעם על חשש משוטרים. מצד שני, אני יודעת שישנה לפחות תוכנית אחת שנערכת בבית הספר לקצינים של המשטרה, במטרה להקנות ידע וכלים לצוערים שאמורים להוביל אותם להתמודדות טובה יותר עם אנשים עם מוגבלות, אבל זו רק ההתחלה.

בשורה התחתונה, השוטרים לעתיד, כמו גם שאר העובדים בשירות המדינה, חייבים לפגוש את האוכלוסייה הזו, להסתכל לאנשיה בלבן של העיניים, לדבר איתם, להרגיש את יכולתם ואת מוגבלותם באופן הכי קרוב שאפשר. כך, יכולתם לזהות שמולם עומד/ת איש/ה עם מוגבלות, עולה משמעותית.

בכל הנוגע לשוטרים, אני מציעה שבמסגרת הכשרתם הם יתנדבו במשך כמה ימים בבית ספר לילדים עם מוגבלות, במעון יום, במועדונית או בדירה. עוצמת הרגשות שמועברים באותו מעמד היא בלתי ניתנת לתיאור. זו חוויה חיובית מחד וקשה לעיכול מאידך, והיא קריטית לתפקודם מול אנשים עם מוגבלות במהלך עבודתם.

אני מעריכה ומוקירה את השוטרים ואת כוחות הביטחון, שלפעמים נדרשים לקבל החלטות בשבריר שנייה, ואת נותני השירותים השונים הנתונים ללחץ ועומס רבים. לכן אני קוראת מכאן למקבלי ההחלטות - הכינו אותם למפגשים עם אנשים עם מוגבלות.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת אקים חיפה