לידיעת השרים: אין דבר כזה עבודה שקופה

בואו נודה על האמת - הסגר האחרון היה סגר של נשים. פייק סגר, הצגה שהרימה הממשלה בסיוע התקשורת שנועדה להשאיר את הילדים בבית. מי שבכל זאת יצאה מהבית במהלך הסגר הופתעה לגלות שהכבישים עמוסים במכוניות, שמקומות העבודה פתוחים, שהתחבורה הציבורית עובדת ושמחסומי המשטרה הם משהו שרואים רק בחדשות.

עם חדירת המוטציה הבריטית, שהתגלתה כבעלת כושר הדבקה הגבוה בכ-70% מווריאנטים אחרים של הנגיף, וההערכה שהיא מדבקת יותר בקרב ילדים, לא היה מנוס מסגירת מערכת החינוך בפעם השלישית, מחשש שזו תהפוך לפצצת הדבקה המונית. במירוץ מול התחסנות האוכלוסייה, המוטציה ניצחה והנשים חזרו אל המטבח, אל הר הכביסות ואל הטיפול בילדים.

אחרי שלושה עשורים בהם ראינו מגמה חיובית של צמצום בפערי השכר בין גברים לנשים וצמיחה מהירה בשיעור תעסוקת נשים בישראל ביחס לשיעור הממוצע במדינות ה-OECD, עם פרוץ המשבר המגמה התהפכה והחלה נסיגה חמורה לאחור. 43% מהנשים בישראל התפטרו או הפחיתו בשעות העבודה שלהן כדי לטפל בילדים; 12% מהאימהות לילדים עד כיתה ד' הפסיקו לעבוד בסגרים ו-70% ממפוטרי הסגר האחרון הן נשים.

מוקדם לדעת האם עברנו את שיאו של המשבר או שמדובר בכדור שלג שצובר תאוצה. ברור שאת הדימום הזה צריך לעצור - נתונים מצביעים על כך שאנשים שאיבדו את עבודתם בתקופה של משבר כלכלי נטו לחוות ירידה מתמשכת בשכרם בעתיד. ואולם,ייתכן שבצד המשבר החברתי המדאיג הזה יש גם הזדמנות.

המשבר הנוכחי הבהיר לקובעי המדיניות ולציבור כולו שהטיפול בילדים ובמשק הבית אינו יכול להישאר עוד בגדר עבודה שקופה. זוהי עבודה שיש להכיר בה כעבודה והיא מהווה תשתית חיונית שבלעדיה אין חברה ואין כלכלה. הגיעה העת להצמיד תג מחיר לעבודה השקופה של נשים וללמד את המדינה שאין ארוחות חינם.

על פי חישוב שנערך בארגון העבודה הבינלאומי, מדי יום ברחבי העולם מושקעות בטיפול ללא שכר שעות עבודה שערכן שווה ערך ל-9% מהתמ"ג העולמי. ברירת המחדל במשבר הנוכחי, היתה אשה שלקחה על עצמן את עיקר הטיפול בילדים ובמשק הבית. לכאורה מדובר בשיקול רציונאלי הנובע מפערי השכר בין גברים לנשים. ב-61% ממשקי הבית בישראל האישה משתכרת פחות מבן הזוג שלה.

גם כאשר גברים ונשים עובדים באותו תפקיד ועם ותק זהה, גברים מרוויחים יותר מנשים. בהייטק לדוגמה, שנחשב מריטוקרטי מבחינה תעסוקתית, נשים מרוויחות 16% פחות מהקולגות הגברים, כעשור לאחר הכניסה לשוק התעסוקה. אבל נראה שזו לא הסיבה היחידה. העבודה השקופה שאינה נחשבת עבודה ואינה מקנה שכר, כמו - טיפול בילדים, הורים מזדקנים ובני זוג סיעודיים, היא מרכיב מרכזי בכינון הזהות המגדרית של נשים בתוך מערך הנורמות החברתיות והתרבותיות בו הן חיות.

נשים שנעזרו על בסיס יומיומי במיקור חוץ לצורך הטיפול בילדים ובבית, נדחקו במהלך הסגרים אל תפקיד המסורתי שהחברה ייעדה להם. ציבור הנשים הממושמע ציית להנחיות, ומילא את חובתו לאומה - לדאוג לצאצאים. אם נשתמש בדימוי מהעולם הצבאי שכל כך מעריכים במחוזותינו, הנשים נכנסו מתחת לאלונקה ונשאו את הכלכלה על הכתפיים שלהן. זאת, בנוסף לכך שנשים נשאו על כתפיהן את מערכת החינוך - שבה הן מהוות 80% מכוח האדם, ואת מערכת הבריאות - שבה 90% מכוח הסיעוד הם נשים. אך במקום לזכות בהכרה ובתמריצים כלכליים להן ולמעסיקים, הן נשארו שקופות והן אלה שצפויות לשלם את מחיר המשבר שנים קדימה.

היעדר ההכרה בחיוניות החברתית והכלכלית של עבודת הנשים בטיפול בילדים, והיעדר תקצוב ותמיכה ממשלתית ייעודית בעבודה זו, משמשים כמנגנון רב עוצמה לשעתוק אי השוויון המגדרי והנצחת מעמדן המוחלש של נשים. כאשר שמונה גברים קובעים 80% ממה שקורה במדינה אין פלא שגם שמדובר בבעיה שקופה. אין ולו מפלגה אחת שחרטה על מצעה תכנית לאומית להתמודדות עם המשבר שפוגע באופן ישיר ועקיף במחצית מאוכלוסיית המדינה שהולכת להצביע.

ועוד לא אמרנו מילה על על רצח נשים.

הכותבת היא אשת חינוך, לשעבר מנכ"לית המועצה המקומית כפר ורדים. חברת מועצה בתנועה "תנועה ישראלית"