הרשתות החברתיות הפכו לחצר האחורית של עיתונאי ישראל

אלמלא הייתי רוצה לחטוא בחטא בו עוסק הכתוב, הייתי פותח בהצגת סדרה של קללות מהזן הנמוך ביותר. לא קללות מיציע של אצטדיון כדורגל או מהחצר האחורית של בית מעצר (ולא ששם יש להן מקום), אלא קללות שליקטתי במשך חודשים מדבריהם או מתגובותיהם של עיתונאים ואנשי תקשורת ברשתות החברתיות.

לאחרונה, מרבית אנשי התקשורת והעיתונאים מתבטאים בשתי פלטפורמות מקבילות: האחת, הפורמלית, בין אם בערוצי הטלוויזיה והרדיו ובין מעל גבי דפי העיתון הפיזי או האלקטרוני. באלה תמצאו שפה רהוטה, הצגת מידע מקצועית, וככל שיש בפרסום הטיה פוליטית, זו תבוטא במפורש או במרומז ותמיד בשפת "פוליטיקלי קורקט".

אך כאשר עוברים לערוצי המדיה החברתית, רבים מאותם עיתונאים, כתבים, שדרנים ופרשנים מתבטאים במינוחים, קללות ועולם דימויים, כאחרון הגסים שבטוקבקיסטים.

בין אם הללו מצד זה של המפה הפוליטית או מצד אחר, הם לא רק מציגים את משנתם הפוליטית, אלא משתמשים באופן רטורי או כתיבה גסה ומתלהמת, שלא הייתה עוברת את מפתן הדלת בביתם בשיח עם ילדיהם. ספורים ביותר אלה שמציגים כתמונת ראי את דיווחיהם, ובוודאי דרך הביטוי, כפי שעשו זאת בערוצים הפורמליים.

הוסף לכך את להיטותן של הרשתות החברתיות לקדם, להבליט ולהנגיש כמה שיותר עמדות קונטרוברסליות ועימותים וורבליים, וקיבלת מינוף של התופעה במכפלות פי כמה מהנוכחות האמיתית שלה בתמהיל השיח ברשת.

מלחמת הקולמוס או המקלדת ברמתה הנמוכה והמבישה ביותר עברה גם לשיח הדיגיטלי בין העיתונאים ואנשי התקשורת לבין עצמם, כל אחד והצד הפוליטי בו הוא תומך. אם רק בשל העובדה שאיש תקשורת הציג עמדה פוליטית הפוכה מהמבקר אותו, או רק בחן את דברי חברו והציגם כ"פייק ניוז" תוך הצגת האמת. כך מגיעים הדברים ל"שיימינג" ממש לאיש התקשורת או העיתונאי על-ידי "קולגות" שלו ועד תביעות לשון הרע הדדיות בין אנשי תקשורת.

בעולם, בכלי תקשורת נפוצים כגון (BBC, FT, WSJ, NYT ועוד), כמו גם בעיתון זה, מוכתבים על-ידי המערכות כללים מאוד ברורים ומוקפדים באשר להתנהלותם של עיתונאים וכתבים מחוץ למדיה הפורמלית ובפרט ביחס להתנהלות ברשתות החברתיות. במקרים הדווקניים ביותר, מגיעות ההנחיות לרמה של ה"אימוג'יז" בו מותר לעיתונאים להשתמש בתגובותיהם.

נכון עושים כלי התקשורת הללו, שכן יהיה זה מימין או משמאל, בעד או נגד מנהיג זה או אחר, השפה ועולם המינוחים הזה מרדדים מאוד את מיצובו של איש התקשורת והופכים אותו לחלק מכלי התעמולה של צד פוליטי זה או אחר. שכן מעבר להתבטאויות שלו, שרשורן במכפלות משמש "לכאורה" כחיזוק צורם או כסימוכין לדעה פוליטית זו או אחרת ולהתבהמות הרשת כולה.

כשאתה רואה את השדר בערב, אינך יכול להתעלם ממה הוא כתב בפוסט או בציוץ שקראת אחר-הצהריים. ומשם הדרך קצרה להציגו כ"שופר", כ"סוכן תודעה", ואף לקרוא להחרמת כלי התקשורת.

איני נכנס למורכבות הקיימת בכך שלעניין זה יש השפעה ישירה על האינטרסים הכלכליים והאחרים של כלי התקשורת. אך אני בטוח בכך שאם נדרש המסמר האחרון בארון הקבורה של אמון הציבור בתקשורת, הרי הוא תופעה זו.

לדעתי, יטיבו אנשי התקשורת לחזור אל המקורות, ואם הדבר נשתכח מהם, אזכיר כי על-פי המצע הרעיוני הכמעט יחיד הקיים והרלוונטי בעולם, של ארגון העיתונאים האמריקאי CCJ, "תפקידה של העיתונות הוא לחתור ליצירתו של שיח ציבורי מורכב, המייצג נאמנה את מגוון הדעות והאינטרסים בחברה", ועל העוסקים בעיתונות "לשמור על הוגנות אינטלקטואלית במהלך עבודתם... כשדרישה זו קודמת להשתייכותם לקבוצה או למחנה".

לדעתי, למן העת שאנשי התקשורת ירדו לזירת הרשת החברתית ויחילו על עצמם כללים אלה ושפה ראויה גם במדיה זו, על-מנת לא להוסיף ולפגוע במיצוב התקשורת אשר גם כך נמצא במצב אנוש.

הכותב הוא מייסד GLawBAL העוסקת בייעוץ לסקטור המשפטי