גם באירועי חירום, פרטיות היא זכות בסיסית

מזה כשנה אנחנו חיים תחת אירוע חירום חסר תקדים בהיקפו, שמשפיע רבות על חיינו. ישראל "רגילה" להתמודד עם אירועי חירום ממוקדים, שנמשכים גם עשרות ימים, אבל זו הפעם הראשונה שהיא מתמודדת עם אירוע שנמשך חודשים ארוכים.

העולם סביבנו משתנה בקצב מהיר בזכות הטכנולוגיות שמשנות אותו ואת חיינו בכל תחום. פרטיות בעידן המידע הפכה מורכבת וקשה והובילה מדינות רבות, כמו באיחוד האירופי, לשינויי חקיקה משמעותיים שיגנו על האזרחים. פרטיות היא זכות, ובחלק מהמדינות זכות יסוד, המעוגנת בחוקים שונים בעולם.

אבל בזמן חירום נשאלת השאלה האם הפרטיות שלנו היא אבסולוטית? והאם עליה להיות מוגנת בכל מחיר?

במאי 2018 נכנסו לתוקפן תקנות הגנת הפרטיות באיחוד האירופי, במטרה להבטיח את שמירת המידע והפרטיות של אזרחי האיחוד, לעגן את הזכות לפרטיות כזכות יסוד ולהסדיר את מנגנוני האכיפה לזכות זו. אמנם הזכות לפרטיות אינה אבסולוטית, מדינות רבות בעולם אימצו את הגישה האירופית והעבירו חקיקה ברוח דומה.

כמה מקיפה הגנת ה-GDPR ? מאוד! עד כדי כך שכיום באיחוד האירופי לא ניתן לבצע אפילו פעולה "פשוטה" למעקב ואיתור נתיבי ההדבקה בקורונה, פעולה המבוצעת בעשרות מדינות, כולל ישראל, ולרוב, ללא בחירה מצד האזרחים (ומלווה בביקורת חריפה מצד אזרחים וארגוני זכויות אדם).

מכאן, עולה השאלה מה מחיר המתים שמשלמות מדינות האיחוד על שמירת זכות אזרחיהן לפרטיות? יתכן שבעיניים ישראליות התשובה ברורה. פרטיות נתפסת בחברות שונות בדרכים שונות. קיים הבדל מהותי בין האופן שבו אירופאים מגדירים פרטיות לבין הדרך בה אמריקאים תופסים אותה.

מחקרים הראו שתהליכי קבלת ההחלטות שלנו בחירום משתנים, בהתאם לתחושות חרדה ואי וודאות, ועלולים להוביל לקבלת החלטות שונות מאשר בזמני שגרה. בעוד שחלקן זמניות בלבד, העשור האחרון הראה שהחלטות הנוגעות לפרטיות בזמני חירום הן לרוב תמידיות.

אין אדם או ארגון שיכולים לקבל החלטה זו עבורנו, ומכאן שרק ממשלות יכולות לקבל החלטה שכזו. כשבוחנים את ה- GDPR ניתן למצוא מספר מנגנונים משפטיים המאפשרים שימוש במידע של האזרחים. הראשון, קל וברור, כשהיחיד מביע הסכמה מפורשת לשימוש במידע.

השני, נוגע באינטרס הציבורי, כלומר, מנגנון שמסדיר את השימוש במידע פרטי במקרים חריגים, כמו אירועי חירום ובריאות הציבור. הרגולטור צפה מקרים בהם טובת הכלל עולה על טובת הפרט, ובנה מנגנונים המאפשרים שימוש במידע במקרים אלה, אך הבהיר שמדובר בשימוש זמני, האפשרי רק על ידי מוסדות רשמיים באיחוד האירופי.

בשנת 2014 , בהתפרצות מגפת האבולה באפריקה, פרסמה ממשלת ארה"ב הנחיות להסדרת נושא הפרטיות, האבטחה והשיתוף של מידע רפואי. הנחיות אלה התירו שיתוף מידע רפואי של חולים ומטופלים ללא הסכמתם, בשל האחריות הגדולה על בריאות הציבור. ההנחיות הגדירו כי שיתוף המידע אפשרי, אך ורק עם גורמים רשמיים, בעלי אישור בחוק לקבלת מידע רפואי-בריאותי.

לבסוף, מה לגבי שימוש במידע שלנו, והעברתו לצדדים שלישיים? בחקיקות המובילות אין אישור לשימוש שכזה ויתרה מכך, קיים איסור מוחלט להעברת מידע לצד שלישי וקיים מנגנון המחייב את מחיקת המידע בסיום האירוע.

ניתן לחשוב על מקרים רבים במצבי שגרה או חירום, שבהם שיתוף המידע, אחד המשאבים היקרים ביותר כיום, יקדם מטרות. ייתכן והגיע הזמן לראות בפרטיות ובמידע אישי כעל מטבעות דיגיטליים חדשים - מס מידע. בדיוק כפי שאנחנו משלמים מסים כדי ליהנות מהשירותים שהמדינה מספקת, כך, אם נרצה להמשיך וליהנות ממדע וטכנולוגיה, נאלץ לשלם במידע אישי, כדי שיאפשר המשך פיתוח ושיפור של אותם השירותים. גם אם זו המגמה, התהליך מחייב הסכמה מפורשת שלנו והגנה על המידע והשימושים בו, כדי שלא יחזור כנגדנו.

הכותב הוא המדען הראשי של מיקרוסופט ישראל מחקר ופיתוח